♦לסדר ספירת העומר של השנה 

גבורה היא יראה. גבורה היא דין. גבורה היא אש. ומהי גבורה שבגבורה?

אם גבורה היא הגבלה וצמצום, יכולנו לחשוב שגבורה שבגבורה היא הגבלה גדולה יותר, צמצום חזק יותר. אולם נהפוך הוא, כח הדין דורש הגבלה וצמצום, מידת הגבורה דורשת תיקון והמתקה. אם כן, "גבורה שבגבורה" מגבילה את מידת ה"גבורה" ושולטת בה. ואכן יש למתן את מידת הגבורה בגבורה עצמה ולצאת למרחב. לא להגזים בביקורת אפילו ביקורת בונה. למתן את הענישה אף אם מטרתה חינוכית. להוכיח עם חיוך מלא חיבה. ובהגבלה ומיתון זה של מידת הגבורה לא רק שאין מפחיתים ממידת הגבורה אלא שמגבירים את חיותה.

ועוד דבר נפלא שלומדים מבעל "חובות הלבבות": "מן הזהירות – שלא תרבה להיזהר" (הקדמה ל"חובות הלבבות"), היינו, אף שהתורה מחייבת זהירות יש להיזהר מזהירות יתר.

וכבר למדנו בפרקי אבות: "הוו מתונים בדין", (ואין הכוונה רק לדין בבית משפט אלא בכל פעם שאנו דנים את עצמנו או את חברינו נהיה מתונים בדין ואדרבה, נדון כל אדם לכף זכות). והנה התורה מלמדת אותנו דבר נפלא כאשר אדם חייב מלקות על פי תורה בגלל רשעותו, מדגישה התורה שיהיו אלה "ארבעים במספר":  "והיה אם ׅבּן הכות הרשע והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר, ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה ג), ופירשו חכמים ארבעים חסר אחת, ובעל ספר החינוך מפרש רק במספר שהוא יכול לסבול, ומדוע? כי אף פעם אינו עושה עבירות בשלימות, והעיקר מפני שהוא "בן למקום" והוא "אחיך". 

ומה מאלפים דברי רבי יוחנן בגמרא באומרו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו [=עשו] לפנים משורת הדין (בבא מציעא ל ע"ב). היינו שצריך לעשות "הטוב והישר", ללכת לפנים משורת הדין, לעשות פשרה, שהרי "כוח הפשרה עדיף".

*

כל אדם אוהב להפגין כח, חשוב לו מאוד להיות גיבור, להשתלט ולנצח, אך אם הוא לא יעצור את עצמו אם לא יצמצם את מידת הגבורה שלו הוא עשוי ליפול הוא עלול להיכשל בשיפוט שלו, הוא עלול להגזים ולהחטיא את המטרה. צריך להיות זהירים במידת הגבורה ורק על ידי כך אפשר להיות שופטי צדק מאוזנים ושקולים השולטים במצב.

כאשר מתנהגים על פי מידת גבורה שבגבורה מתנהגים בגבורה חיובית מתונה ומאוזנת, ומשחררים מעל עצמנו גבורה מיותרת. זוהי גבורה שבגבורה.