♦לסדר ספירת העומר של השנה 

לאחר שלמדנו לאחד את הגבורה עם מידת החסד, כדי שהזולת אותו אנו מחנכים או מבקרים או מוכיחים או שופטים, ירגיש שזה נובע מאהבתנו אליו – חסד שבגבורה. וגם למדנו לצמצם ולהגביל את הגבורה כדי למתן אותה שלא תיפול על הזולת כ"פצצה" שאין הוא יכול לעמוד בה – גבורה שבגבורה. ועוד יותר כאשר הוספנו את מידת הרחמים מידת התפארת (שבה כלולות ומאוחדות מידת החסד ומידת הגבורה בקשר על טבעי ויציב) וכללנו אותה בגבורה – תפארת שבגבורה, והוכחנו לזולת שאנו דורשים טובתו, בזה שאנו מתמידים ביחס הטוב שלנו הנובע ממידת הנצח המושרשת בעצם הנפש, כאשר הזולת מרגיש שכל כוונתנו לעזור לו – נצח שבגבורה, הרי שהערובה להצלחתנו בכל זה תלויה במידת הביטול העצמי שלנו.

במידת הגבורה יש משהו מהשיפוטיות, ואף אדם אינו אוהב שמעמידים אותו במשפט. ובעצם "המשפט לאלוקים הוא", ומחכמתו חלק לבני אדם. וכאשר אדם לוקח על עצמו את שרביט השיפוט הוא צריך להיות ביראת שמים עצומה כדי לשפוט בצדק, לשם כך עליו להתנער מכל נגיעה אישית. שאם לא כן, איזו זכות יש לאדם לדון את חברו?!… לשם כך באה מידת ההוד שכל יופיה וחינה בא לה ממידת הענווה הטובה מכל המידות הטובות והיא מסייעת לשופט להרגיש שאין הוא יושב על כס המשפט בזכות עצמו, אלא רק מכיון שהקדוש ברוך הוא העניק לו סמכות זו כדי לסייע לזולת. לשופט כזה בעל יראת שמים שמידת ענוותנותו ניכרת ודבריו נאמרים בנחת, יש סיכוי טוב שדבריו יתקבלו ברצון.

אם כן, מכיון שכל אחד מאתנו הוא שופט בעצם. שהרי כל הזמן אנו דנים את עצמנו ואת זולתנו, אז הבה נאמץ לעצמנו את מידת ההוד כדי שתסייע לנו להרכין את ראשנו. ונזכור שאפשר ומותר לשפוט הן את עצמנו והן את זולתנו, אולם צריך ללמוד את חכמת השיפוט. לא די להיות מתון בדין, גם לא מספיק להיות רחמן בדין. צריך לדון כל אדם מתוך ענווה אמיתית, ותמיד לכף זכות. ללא ענווה לא יהיה משפטנו צודק. לשופט אסור לקחת שוחד ואפילו שוחד הקשור בהנאה רוחנית עצמית של נגיעות אישיות.

נמצא שמידת הענווה היא הבסיס לכל המידות הטובות ובמיוחד כאשר אנו באים לבקר, להוכיח או לשפוט את הזולת – הוד שבגבורה.