לעולם לא נגיע לאופק

הקראת כתבה
יום ראשון ד׳ אייר ה׳תשע״ד
אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן פָּנָה לָרַבִּי וְאָמַר: הִפְסַדְתֶּם בַּדִּין, רַבִּי! כַּיָּדוּעַ, אַף אָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ לָאֹפֶק. כְּכָל שֶׁאָדָם מִתְקַדֵּם יוֹתֵר, הַמֶּרְחָק נַעֲשֶׂה גָּדוֹל יוֹתֵר. כָּךְ זֶה בְּגַשְׁמִיּוּת, וְכָל שֶׁכֵּן בְּרוּחָנִיּוּת. כְּכָל שֶׁמַּגִּיעִים לְדַרְגָּה רוּחָנִית גְּבוֹהָה יוֹתֵר, טְוַח הָרְאִיָּה גָּדֵל; כָּךְ שֶׁגַּם אִם תִּפְעֲלוּ בַּעֲבוֹדַתְכֶם אֶת כָּל מֵאָה הַפֵּרוּשִׁים, תִּשְׁאֲפוּ לְהַגִּיעַ לְדַרְגָּה גְּבוֹהָה יוֹתֵר, וְאֵין לַדָּבָר סוֹף.
בתים אפורים

הָיָה זֶה חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי בּוֹ שָׁהוּ הַחֲסִידִים בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבֵּי מְנַחֵם מֶענְדֶל מִוִּיטֶבְּסְק. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ יוֹם שִׂמְחַת תּוֹרָה וּשְׁעַת הַהַקָּפוֹת הִגִּיעָה, הִסְתַּגֵּר רַבִּי מְנַחֵם מֶענְדֶל וּמֵאֵן לִפְתֹּחַ בַּהַקָּפוֹת. הַזְּמַן חָלַף עָבְרָה שָׁעָה וְעוֹד שָׁעָה, וְהַהַקָּפוֹת טֶרֶם הִתְחִילוּ.

הַחֲסִידִים הִבִּיטוּ בַּדֶּלֶת הַסְּגוּרָה שֶׁל הַצַּדִּיק. עַכְשָׁו לְאַחֲרֵי שֶׁחָלְפוּ הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים וְגַם חַג הַסֻּכּוֹת מֵאַחֲרֵיהֶם, מַה הִשְׁתּוֹקְקוּ לָרֶגַע הַנִּכְסָף לְהִשְׁתַּתֵּף בַּהַקָּפוֹת בִּמְחִצַּת הַצַּדִּיק. אוּלָם מִשּׁוּם מַה, הָרַבִּי שׁוֹהֶה בְּחַדְרוֹ וְאֵינוֹ יוֹצֵא אֶל חֲסִידָיו, וְהַחֲסִידִים מְצַפִּים בְּקֹצֶר רוּחַ שֶׁיִּפְתַּח אֶת הַהַקָּפוֹת וְיֹאמַר: “אַתָּה הָרְאֵתָ”.

לְאַחַר צִפִּיָּה אֲרֻכָּה אָזְרוּ הַחֲסִידִים אֹמֶץ וְנָקְשׁוּ עַל דֶּלֶת הָרַבִּי וּבְקוֹל תַּחֲנוּנִים זָעֲקוּ:

אָנָּא רַבֵּנוּ, הוֹאֵל נָא לָצֵאת וְלוֹמַר “אַתָּה הָרְאֵתָ”.

צַר לִי, עָנָה הָרַבִּי, הַיּוֹם אֵינִי יָכוֹל לוֹמַר אֶת הַפָּסוּק: “אַתָּה הָרְאֵתָ”. גִּלּוּ לִי מִשָּׁמַיִם מֵאָה פֵּרוּשִׁים לְפָסוּק זֶה, אוּלָם אֲנִי לִכְשֶׁעַצְמִי עֲדַיִן לֹא הִצְלַחְתִּי לְהַגִּיעַ לִדְרָגוֹת אֵלֶּה בַּעֲבוֹדָתִי.

הַחֲסִידִים חִכּוּ זְמַן רַב בְּתִקְוָה שֶׁהָרַבִּי יְשַׁנֶּה אֶת דַּעְתּוֹ, וְשׁוּב נִכְנְסוּ לְחַדְרוֹ שֶׁל הָרַבִּי עִם אוֹתָהּ בַּקָּשָׁה, אוּלָם הָרַבִּי סֵרֵב בְּתֹקֶף.

בְּאוֹתוֹ זְמַן עָמַד אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן בְּפִנָּתוֹ, אֲחוּז דְּבֵקוּת, כְּלֹא יוֹדֵעַ מֵהַמִּתְרַחֵשׁ סְבִיבוֹ. הַחֲסִידִים שֶׁהָיוּ חַסְרֵי אוֹנִים הֶחְלִיטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת עֶזְרָתוֹ.

עָנָה לָהֶם אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן: חִזְרוּ אֶל הַצַּדִּיק, וְאִמְרוּ לוֹ, שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁהַחֲסִידִים קִבְּלוּ אוֹתוֹ לְרַבִּי, עָלָיו לָצֵאת וְלוֹמַר אֶת סֵדֶר הַהַקָּפוֹת, וְאִם יַמְשִׁיךְ לְסָרֵב, הַזְמִינוּ אוֹתוֹ לְדִין תּוֹרָה, אֲנִי מוּכָן לִהְיוֹת הַדַּיָּן.

הַחֲסִידִים מָסְרוּ לָרַבִּי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן, אוּלָם הַצַּדִּיק הִמְשִׁיךְ לְסָרֵב, וְאָז נֶאֶלְצוּ לְהַזְמִינוֹ לְדִין תּוֹרָה.

עָנָה הָרַבִּי: לְדִין תּוֹרָה בִּפְנֵי הָרַבִּי זַלְמֶנְיוּ, אֲנִי מוּכָן.

כָּךְ הִתְיַצְּבוּ חֲסִידִים וְרַבָּם לְדִין תּוֹרָה. הַחֲסִידִים טָעֲנוּ כִּי קִבְּלוּ אֶת רַבִּי מְנַחֵם מֶענְדֶל לְרַבִּי, וּמִכֵּיוָן שֶׁהוּא רַבָּם, עָלָיו לוֹמַר אֶת פְּסוּקִי “אַתָּה הָרְאֵתָ”, וְאִלּוּ רַבִּי מְנַחֵם מֶענְדֶל טָעַן שֶׁלֹּא הִצְלִיחַ לִפְעֹל אֶת כָּל פֵּרוּשֵׁי הַפָּסוּק: “אַתָּה הָרְאֵתָ”, לָכֵן אֵין הוּא יָכוֹל לִפְתֹּחַ אֶת סֵדֶר הַהַקָּפוֹת.

אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן פָּנָה לָרַבִּי וְאָמַר: הִפְסַדְתֶּם בַּדִּין, רַבִּי! כַּיָּדוּעַ, אַף אָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ לָאֹפֶק. כְּכָל שֶׁאָדָם מִתְקַדֵּם יוֹתֵר, הַמֶּרְחָק נַעֲשֶׂה גָּדוֹל יוֹתֵר. כָּךְ זֶה בְּגַשְׁמִיּוּת, וְכָל שֶׁכֵּן בְּרוּחָנִיּוּת. כְּכָל שֶׁמַּגִּיעִים לְדַרְגָּה רוּחָנִית גְּבוֹהָה יוֹתֵר, טְוַח הָרְאִיָּה גָּדֵל; כָּךְ שֶׁגַּם אִם תִּפְעֲלוּ בַּעֲבוֹדַתְכֶם אֶת כָּל מֵאָה הַפֵּרוּשִׁים, תִּשְׁאֲפוּ לְהַגִּיעַ לְדַרְגָּה גְּבוֹהָה יוֹתֵר, וְאֵין לַדָּבָר סוֹף.

כְּדֵי לְהַבְהִיר אֶת דְּבָרָיו הֵבִיא אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן מָשָׁל:

מַעֲשֶׂה בְּזוּג שֶׁהִתְגּוֹרְרוּ לְמַרְגְּלוֹת הָהָר, לְשָׁם נָזְלוּ כָּל מֵי הַשּׁוֹפְכִין, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְפֶתַח בֵּיתָם. מַה סָּבְלוּ בְּנֵי הַזּוּג מֵהָרֶפֶשׁ וְהַטִּיט שֶׁמִּלֵּא אֶת בֵּיתָם, עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד הֶחְלִיטוּ לַעֲזֹב אֶת בֵּיתָם וְלִבְנוֹת בַּיִת חָדָשׁ בְּמַעֲלֶה הָהָר, הַרְחֵק מֵהָרֶפֶשׁ וְהַלִּכְלוּךְ. נָטְלוּ בְּנֵי הַזּוּג אֶת חֶפְצֵיהֶם וְהֵחֵלּוּ לְטַפֵּס בְּמַעֲלֵה הָהָר. טֶרֶם הִגִּיעוּ לְאֶפֶס קָצֵהוּ שֶׁל הָהָר, אָזְלוּ כּוֹחוֹתֵיהֶם. נָשָׂא הַבַּעַל עֵינָיו כְּלַפֵּי פִּסְגַּת הָהָר בְּבֶהָלָה מִגֹּדֶל הַמֶּרְחָק שֶׁעָמַד לְפָנָיו, פָּרַץ בִּבְכִי וּפָנָה לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר בְּיֵאוּשׁ: גַּם אִם נְטַפֵּס כָּל חַיֵּינוּ עַל הָהָר, לֹא נַגִּיעַ אֶל פִּסְגָּתוֹ. רַעְיָתוֹ, אֵשֶׁת חַיִל, אִשָּׁה חֲכָמָה, הֵשִׁיבָה לוֹ: מִי מַכְרִיחַ אוֹתָנוּ לַעֲלוֹת לְרֹאשׁ הָהָר? בְּרוּךְ הַשֵּׁם יָצָאנוּ מֵהַבִּצָּה, נוּכַל לִבְנוֹת אֶת בֵּיתֵנוּ כָּאן.

כָּךְ גַּם אָנוּ, בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים יָצָאנוּ מֵרֶפֶשׁ הַחֲטָאִים שֶׁלָּנוּ. אָמְנָם לֹא הִגַּעְנוּ עֲדַיִן לְפִסְגַּת הָהָר, אָז מַה בְּכָךְ? אֶפְשָׁר לִפְעֹל גַּם מִמָּקוֹם זֶה שֶׁבּוֹ אָנוּ נִמְצָאִים.

הַפְּסָק שֶׁל אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן בְּתוֹסֶפֶת הַמָּשָׁל שֶׁהֵבִיא מָצְאוּ חֵן בְּעֵינֵי רַבִּי מְנַחֵם מֶענְדֶל, וּמִיָּד יָצָא לַאֲמִירַת פְּסוּקֵי הַהַקָּפוֹת, וְקוֹלוֹ נִשְׁמַע בָּרָמָה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת…

פרסום תגובה חדשה

test email