אהבת ישראל של אדמו”ר הזקן

הקראת כתבה
יום ראשון ד׳ אייר ה׳תשע״ד
פַּעַם הָיָה מַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים (אוֹ בְּשַׁבָּת – לְאַחַת הַנֻּסְחָאוֹת), שֶׁרַבֵּנוּ הַזָּקֵן הִפְסִיק בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, פָּשַׁט טַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לִקְצֵה הָעִיר לַעֲזֹר לַיּוֹלֶדֶת שֶׁכָּל בְּנֵי הַבַּיִת עֲזָבוּהָ וְהָלְכוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהוּא עָזַר לָהּ בְּכָל הָעִנְיָנִים שֶׁפִּקּוּחַ נֶפֶשׁ מַתִּיר וכו’.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
העיר

אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן חִדֵּשׁ לָנוּ חִדּוּשׁ מְיֻחָד בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, הוּא לִמֵּד אוֹתָנוּ שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הוּא הָעִקָּר.

וּלְהַלָּן לְשׁוֹנוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הָרַבִּי:

בְּנוֹסָף לְכָךְ שֶׁהוּא לָמַד וְלִמֵּד נִגְלֶה וַחֲסִידוּת. כְּפִי שֶׁרוֹאִים זֹאת מֵחִבּוּר הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ שֶׁלּוֹ (שֶׁהִתְחִיל לַעֲסֹק בּוֹ לִפְנֵי נְשִׂיאוּתוֹ, בִּהְיוֹתוֹ אֵצֶל הָרַב הַמַּגִּיד, כִּמְסֻפָּר בְּהַקְדָּמַת בָּנָיו לַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ), וְכֵן בְּסִפְרוֹ תַּנְיָא קַדִּישָׁא, הַמְּיֻסָּד עַל הַפָּסוּק “כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ” – מָצִינוּ אֶצְלוֹ דְּבַר חִדּוּשׁ, שֶׁהוּא עָסַק בְּעַצְמוֹ בַּמַּעֲשֶׂה בְּפֹעַל.

יָדוּעַ שֶׁרַבֵּנוּ הַזָּקֵן הָיָה בְּעַצְמוֹ הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, וְכֵן כְּשֶׁעָסַק בְּבֵרוּר “שִׁעוּרֵי תּוֹרָה”. מְסֻפָּר (בִּתְשׁוּבוֹת אָחִיו) שֶׁהוּא עָסַק בְּעַצְמוֹ בִּמְדִידַת שִׁעוּרִים וּמַטְבְּעוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן בַּשְּׁחִיטָה, הֲרֵי הוּא הֶרְאָה לַשּׁוֹחֲטִים כֵּיצַד לִנְהֹג וְלִשְׁמֹר וכו’.

וְזֶהוּ חִדּוּשׁ שֶׁמָּצִינוּ בּוֹ לְגַבֵּי רַבּוֹתֵינוּ נְשִׂיאֵינוּ שֶׁלְּפָנָיו (נְשִׂיאֵי הַחֲסִידוּת הַכְּלָלִית) וְשֶׁלְּאַחֲרָיו (נְשִׂיאֵי חֲסִידוּת חַבַּ”ד).

[וְכָאָמוּר, לַמְרוֹת שֶׁאֵין זֶה בְּכֹחֵנוּ כְּלָל וּכְלָל לִקְבֹּעַ חִלּוּקִים וְלִלְמֹד פֵּרוּשִׁים כו’ – בְּכָל זֹאת, כַּאֲשֶׁר הַכַּוָּנָה הִיא לְהוֹצִיא מִכָּךְ הוֹרָאָה לְמַעֲשֶׂה בְּיִרְאַת ה’ וַעֲבוֹדַת ה’ – יָדוּעַ הַהֶתֵּר שֶׁנִּתַּן עַל זֶה מֵרַבּוֹתֵינוּ נְשִׂיאֵינוּ לְגַבֵּי לִמּוּד הַתַּנְיָא],

וְחִדּוּשׁוֹ זֶה שֶׁל רַבֵּנוּ הַזָּקֵן – מִתְבַּטֵּא בְּאֹפֶן מְיֻחָד בַּסִּפּוּר הַיָּדוּעַ:

פַּעַם הָיָה מַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים (אוֹ בְּשַׁבָּת – לְאַחַת הַנֻּסְחָאוֹת), שֶׁרַבֵּנוּ הַזָּקֵן הִפְסִיק בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, פָּשַׁט טַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לִקְצֵה הָעִיר לַעֲזֹר לַיּוֹלֶדֶת שֶׁכָּל בְּנֵי הַבַּיִת עֲזָבוּהָ וְהָלְכוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהוּא עָזַר לָהּ בְּכָל הָעִנְיָנִים שֶׁפִּקּוּחַ נֶפֶשׁ מַתִּיר וכו’.

כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי סִפּוּר זֶה מִפִּי כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מוֹרֵי וְחַמֵּי אַדְמוֹ”ר, הוּא הוֹסִיף שֶׁהָיְתָה תְּקוּפָה שֶׁהַחֲסִידִים לֹא הָיוּ מְסַפְּרִים סִפּוּר זֶה. אֲבָל הוּא הֲרֵי יֶדַע שֶׁאֲנִי לֹא אוּכַל לְהִתְאַפֵּק, וְסוֹף־סוֹף (מֻקְדָּם יוֹתֵר אוֹ מְאֻחָר יוֹתֵר) אֶעֱשֶׂה מִסִּפּוּר זֶה “טְרַאסְק” (=רעש) גָּדוֹל…

וְאָמְנָם כְּבָר סִפַּרְתִּי סִפּוּר זֶה בְּהִזְדַּמְּנֻיּוֹת אֲחֵרוֹת (דִּבּוּר הַמַּתְחִיל “בָּאתִי לְגַנֵּי” תשי”א פ”ו. וְעוֹד), אֲבָל אִם זֶה לֹא הָיָה בְּאֹפֶן שֶׁל “טְרַאסְק” עַד הַיּוֹם, אֶעֱשֶׂה מִזֶּה “טְרַאסְק” כָּעֵת!

לִכְאוֹרָה סִפּוּר זֶה מְעוֹרֵר כַּמָּה תְּמִיהוֹת:

הֲרֵי אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן הִתְפַּלֵּל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּבֵית כְּנֶסֶת מָלֵא אֲנָשִׁים, וּמַדּוּעַ דַּוְקָא הוּא הָיָה צָרִיךְ לָלֶכֶת לַעֲזֹר לַיּוֹלֶדֶת.

נָכוֹן אָמְנָם שֶׁיָּדוּעַ הַכְּלָל “מִצְוָה בַּגָּדוֹל”, אֲבָל זֶה מַסְבִּיר רַק מַדּוּעַ הוּא עָשָׂה זֹאת בְּפֹעַל, אֲבָל אֵיךְ זֶה שֶׁדַּוְקָא הוּא הִרְגִּישׁ זֹאת בֵּין כָּל שְׁאַר הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וּבִפְרָט כְּשֶׁלּוֹקְחִים בְּחֶשְׁבּוֹן שֶׁעָסַק אָז בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה, שֶׁאֵין צֹרֶךְ כְּלָל לְהַאֲרִיךְ בְּמַעֲלַת עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה שֶׁל רַבֵּנוּ הַזָּקֵן – וּבִפְרָט בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים!

וְהַגַּע עַצְמְךָ (=הָבָה נַחְשֹׁב):

רַבֵּנוּ הַזָּקֵן עוֹמֵד בְּאֶמְצַע עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה, בְּמַעֲמָד וּמַצַּב דְּ”דַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עומד” בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת (שֶׁהֲרֵי אֵין צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לוֹ מַה זֶּה “דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד” – הוּא מַסְבִּיר זֹאת לַאֲחֵרִים…), וּבִפְרָט לְפִי מַה שֶּׁמֵּבִיא אַדְמוֹ”ר הַצֶּמַח צָדַק בְּשֹׁרֶשׁ מִצְוַת הַתְּפִלָּה (פֶּרֶק מ’) שֶׁכָּךְ הָיָה נִשְׁמָע הַלָּשׁוֹן מֵרַבֵּנוּ הַזָּקֵן בִּדְבֵקוּתוֹ (בְּעֵת עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה), “מִי לִי בַּשָּׁמַיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָּאָרֶץ” – “אֵינֶנִּי רוֹצֶה שׁוּם דָּבָר, לֹא גַּן עֵדֶן וְלֹא עוֹלָם הַבָּא, אֵינִי רוֹצֶה אֶלָּא אוֹתְךָ בִּלְבַד”, וְכֵן עַל פִּי הַיָּדוּעַ שֶׁאַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן הָיָה מִתְגַּלְגֵּל עַל הָרִצְפָּה בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וכו’, וּבַעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה גּוּפָא – בִּתְפִלַּת יוֹם הַקָּדוֹשׁ!

וּבְאֶמְצַע עִסּוּקוֹ בְּדָבָר נַעֲלֶה כָּל כָּךְ – הָיָה לוֹ פְּנַאי לְהַרְגִּישׁ לְהִתְבּוֹנֵן וּלְהִתְיַגֵּעַ אוֹדוֹת הָעֻבְדָּה שֶׁ”בִּקְצֵה הָעִיר” נִמְצֵאת יוֹלֶדֶת הַזְּקוּקָה לְעֶזְרָה!

וּבִפְרָט בִּהְיוֹתוֹ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, וּבִזְמַן קָדוֹשׁ בְּיוֹתֵר, וּבִתְפִלָּה בְּצִבּוּר –

אֲשֶׁר אֲפִלּוּ תְּפִלַּת הַיָּחִיד בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה נֶחְשֶׁבֶת כִּתְפִלַּת הַצִּבּוּר, וְכָל שָׁכֵן שֶׁיֵּשׁ מַעֲלָה גְּדוֹלָה לִתְפִלַּת הַצִּבּוּר!

אֶלָּא שֶׁזֶּה מְבַטֵּא אֶת חִדּוּשׁוֹ הַמְּיֻחָד שֶׁל רַבֵּנוּ הַזָּקֵן – שֶׁהַמַּעֲשֶׂה בְּפֹעַל, הָעֶזְרָה בְּפֹעַל לַיּוֹלֶדֶת בִּקְצֵה הָעֲיָרָה, הוּא הַדָּבָר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר בַּעֲבוֹדָתוֹ!

וְזֶהוּ הַלִּמּוּד מִ”תּוֹלְדוֹת אָדָם”, “סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם”:

לַמְרוֹת שֶׁלִּכְאוֹרָה “מִי יִדְמֶה לוֹ וּמִי יִשְׁוֶה לו”, וּ”מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶהוּ אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת” לְהַשְׁווֹת אֶת עַצְמוֹ לְרַבֵּנוּ הַזָּקֵן, וּכְפִי שֶׁכּוֹתֵב רַבֵּנוּ הַזָּקֵן בְּעַצְמוֹ לְגַבֵּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁזֶּה חָל עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כּוֹלֵל רַבֵּנוּ הַזָּקֵן שֶׁהוּא גַּם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁל דּוֹרֵנוּ, שֶׁהֲרֵי נְשִׂיאוּתוֹ הָיְתָה פְּעֻלָּה נִמְשֶׁכֶת עַל כָּל הַדּוֹרוֹת – בְּכָל זֹאת, מִכֵּיוָן שֶׁסִּפּוּר זֶה בִּפְרָט וְכָל שְׁאַר הַסִּפּוּרִים דִּלְעֵיל הִגִּיעוּ אֵלֵינוּ, בְּהֶכְרֵחַ לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה הוֹרָאָה בַּדָּבָר עֲבוּרֵנוּ, וְלֹא סְתָם הוֹרָאָה אֶלָּא הוֹרָאָה בְּרוּרָה וּבְהִירָה, בְּאֹפֶן שֶׁל “תּוֹרָה אוֹר”.

וְהַהוֹרָאָה הִיא:

יָכוֹל אָדָם לַחְשֹׁב שֶׁהוּא שָׁקוּעַ בְּעִנְיָנִים עֲמֻקִּים וְנַעֲלִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְמַסְקָנָא זוֹ לֹא מֵחֲמַת טָעוּת הַנּוֹבַעַת מִשֹּׁחַד דְּאַהֲבַת עַצְמוֹ, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת שָׁקוּעַ בְּעִנְיָנִים נַעֲלִים, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן אֵין בִּיכָלְתּוֹ לַעֲסֹק בִּדְבָרִים פְּשׁוּטִים שֶׁל מַעֲשֶׂה בְּפֹעַל: עַל כָּךְ יֵשׁ לִלְמֹד מִסִּפּוּר חַיָּיו שֶׁל אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן: לַמְרוֹת כָּל הַ”שֹּׁחַד” דְּאַהֲבַת עַצְמוֹ, וְהַרְגָּשַׁת וְהַכָּרַת עֵרֶךְ עַצְמוֹ וְהֶרְגֵּשׁ דְּ”אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ”, לֹא תִּתָּכֵן מְצִיאוּת שֶׁהָאָדָם יִטְעֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּדַרְגָּא נַעֲלֵית יוֹתֵר מֵאַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן בְּעֵת הַתְּפִלָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת!

וְלָכֵן עָלָיו לִלְמֹד בְּקַל וְחֹמֶר: אִם אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן עָזַב אֶת הַתְּפִלָּה וכו’ כְּדֵי לַעֲזֹר לַיּוֹלֶדֶת בִּקְצֵה הָעֲיָרָה – כָּל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר שֶׁעָלָיו לִלְמֹד מִכָּךְ, וְלַעֲסֹק גַּם בְּעֶזְרָה לַאֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים!

וְכַאֲשֶׁר הוּא טוֹעֵן שֶׁאֵין הוּא מַגִּיעַ בְּמַעֲלָתוֹ לְאַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן, יֵשׁ לַעֲנוֹת לוֹ, שֶׁאַדְרַבָּה, זֶה עוֹד מְחַזֵּק אֶת הַטַּעֲנָה: מִכֵּיוָן שֶׁעִסּוּקְךָ בִּדְבָרִים נַעֲלִים אֵינוֹ בְּדַרְגַּת אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן, יֵשׁ לִלְמֹד קַל וָחֹמֶר מֵאַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן! (תורת מנחם תשד”מ ב-627)

פרסום תגובה חדשה

test email