32. היום שנים ושלושים יום לעומר – נצח שבהוד

הקראת כתבה
יום שישי ט״ז אייר ה׳תשע״ד
מכיון שמאירה בנו היום מידת הנצח שבהוד, הרי שניתנים לנו כוחות מיוחדים לעשות מאמץ מתמיד מתמשך ונצחי לממש את תכלית ירידת נשמתנו לעולם הזה בנחישות מתוך ענוה וביטול ומתוך הרגשה של מחויבות פנימית עמוקה, להכין את העולם לגאולה, שאז ישכון הקדוש ברוך בכל עצמותו בעולם הזה כמו שאדם דר בדירתו, ולמי שירא מכך מבטיח הקדוש ברוך שיהיה מתהלך בינינו ולא נהיה מזדעזעים.
מאת שולמית שמידע
עלה

לסדר ספירת העומר של השנה 

היום שנים ושלושים יום לעומר, ל"ב לעומר, נצח שבהוד.

באומרנו "ל"ב לעומר" מיד עולה בזכרוננו הפסוק: "לב טוב ברא לי אלוקים", ואכן יש קשר בין "לב טוב" ל"ספירת ההוד", כי כאשר אנו מתבוננים בתוכנו פנימה מתעוררת "בינת הלב" ("בינה עד הוד אתפשטת"), ונזכרים ב"אני" הפנימי שלנו שהוא "הנפש האלוקית" המחוברת בקשר הדוק למי שברא אותנו ונתן לנו את תורתו, ואז גם מתעוררת בנו מידת היראה (שמידת ההוד היא ענף ממנה). ומידת יראת ה', שהיא אוצרו של הקדוש ברוך ובה הוא חפץ יותר מכל, מעוררת את מידת ההוד שעניינה ענוה וביטול לה', תמימות באמונה בה' וביטחון גמור בו. מידה שבאה לידי ביטוי בהודאה לה' על כל מה שנתן לנו מאוצר מתנת חינם (בחסד ולא בזכות). שנתן לנו את עצמו שכולו הוד והדר, שנתן לנו את התורה שכולה הוד תפארתו, שנתן לנו את בית המקדש מקום השראת השכינה. וממילא אנו מתמלאים בשמחה אמיתית וכמו שכתוב: "ויספו ענוים בה' שמחה".

[כאשר מתבוננים במידת ההוד, יש להיזהר שלא להטות את מידת ההוד מן הקדושה לטומאה שאז אדם נכנע ומחניף לא לה' ולתורתו אלא ליצרו הרע או לבני אדם המסיתים אותו לדבר רע, עד שהוא מודה ומחניף להם וגורם רעה לעצמו ולזולתו.]

מידת ההוד היא מידת אהרן הכהן "שושבינא דמטרוניתא", שכל עניינו לשרת את עם ישראל באהבה. שלכן הוא אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. היא מידת הענוה הטובה מכל המידות, והיסוד לכל המידות הטובות. מידה ההופכת את ה"אני" של הנפש הבהמית ל"אין". ואין לך דבר יפה, בעל חן הוד והדר יותר מ"לב טוב" מלא ענוה, שמעורר ומגלה באדם את אהבת ה' ואת ההודאה לה', ועם זאת את האהבה לזולת, וכאשר חיי האדם ממולאים בענוה הודאה ושמחה הוא שליו ומאושר.

ולא בכדי פותח יהודי את היום ב"מודה אני" ואת התפילה ב"הודו לה' קראו בשמו", כי זהו היסוד לעבודתו במשך כל היום.

ושלא נטעה ונחשוב, שענוה וביטול לה' מפחיתים מערך האדם. נהפוך הוא אדם בעל ענוה מכיר בכוחות שניתנו לו משמים ומודה לה' על כך. ומבחינת יחסו לה' הוא נעשה כלי ריקן וכלי ריקן מחזיק. ומה הוא מחזיק? את ברכת ה', כך שהנפש האלוקית שבו והכוחות האלוקיים מתעצמים. ובהיותו עבד נאמן לה', הוא נעשה מלך, שהרי "עבד מלך מלך". והעיקר שהוא משתמש בכוחות שניתנו לו ביתר עז ובמשנה מרץ לפעול בעולם כדי לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים.

אם כן, מכיון שמאירה בנו היום מידת הנצח שבהוד, הרי שניתנים לנו כוחות מיוחדים לעשות מאמץ מתמיד מתמשך ונצחי לממש את תכלית ירידת נשמתנו לעולם הזה בנחישות מתוך ענוה וביטול ומתוך הרגשה של מחויבות פנימית עמוקה, להכין את העולם לגאולה, שאז ישכון הקדוש ברוך בכל עצמותו בעולם הזה כמו שאדם דר בדירתו, ולמי שירא מכך מבטיח הקדוש ברוך שיהיה מתהלך בינינו ולא נהיה מזדעזעים.

פרסום תגובה חדשה

test email