♦לסדר ספירת העומר של השנה 

מידת ההוד, שהיא מידתו של משה רבינו ושל רבי שמעון בר יוחאי, היא מידת הענוה והביטול, שכולה הוד והדר ומעידה על רוממותו והתנשאותו של האדם. לכן צריך לזכור שההנהגה במידת הענווה דורשת זקיפות קומה.

ואכן ענוה אינה דורשת חלילה מהאדם לחוש כאסקופה הנדרסת או חוסר ביטחון עצמי. נהפוך הוא, בעלי הענוה צריכים להכיר בערך עצמם, ומידת הענוה צריכה לתת להם הרגשת כבוד עצמי, הרגשת אצילות ומלכות, כי הם עושים רצון קונם מתוך התבטלות והתכללות בו, ומכבדים את הזולת יהיה מי שיהיה.

לשם כך באה מידת המלכות לעזרתו של בעל מידת הענוה לתת לו כוחות וחיות בפעולותיו בהיותו עבד מלך מלכי המלכים, ובהיותו חלק אלוקה ממעל ממש, כי בשילוב מידת ההוד במלכות, בעל ענוה מרגיש עצמו מלך. זהו עניינה של מידת מלכות שבהוד.

ואכן כאשר מתבוננים בספירת המלכות שהיא האחרונה מתוך עשר הספירות שעל ידן הקב"ה בורא ומנהיג את כל העולמות. רואים שהיא החיצונית ביותר והתחתונה ביותר, עד שנראה שאין לה שום מהות וענין לעצמה, אולם דוקא היא מבצעת ומוציאה לפועל של כל הספירות שקדמו לה, ודווקא על ידה בורא הקב"ה ומנהיג את כל העולמות והנבראים.

וכך בנפש האדם. אמנם עיקר מעלת האדם הוא השכל, ועיקר מהות האדם הן המידות, בעוד המלכות משפיעה החוצה בלבד, אולם דוקא היא מביאה לידי ביטוי את כל הכוחות הנעלים שלפניה, דוקא היא מגלה אותם ומפעילה אותם, והיא היא הדואגת שהדברים יבואו לידי ביצוע בפועל.

כך ענין המלוכה אינו קשור כלל למהותו של המלך. מהותו של המלך הם החכמה והרגש שלו, והעובדה שהוא שולט באחרים היא רק מידת התקשורת שלו עם הזולת, שעל ידה הוא מוביל ומנהיג את הזולת, ואין לזה לכאורה שום קשר עם מהותו.

ואכן מלך אמיתי, הראוי להיות מלך, הוא מי שהמלוכה אצלו היא חוץ ממנו , וכמובן אינה אמצעי להשיג כבוד או שררה. לא רק שאין הוא רודף כבוד אלא בורח ממנו. אין לו שום עניין לקבוע לאחרים מה לעשות. ובכל זאת, הכבוד רודף אחריו. כי הוא מתאים להיות מנהיג, משום שאין הוא חושב על האינטרסים שלו אלא על צורכי הציבור. הוא עצמו אינו רוצה במלוכה ומרגיש שאין הוא שייך לה כלל. דוקא משום שהוא אדם המעלה – "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". אולם כאשר מגלים את בו את כוח המלוכה, ומבקשים ממנו למלוך, רק אז מתעוררת ומתגלה בו מידת המלכות וגם הרצון למלוך ולהנהיג אחרים.

ובעצם כל אדם הוא קצת מלך בביתו בעבודתו עם חבריו ואפילו עם כל אדם שהוא נפגש אתו, כי תמיד הוא גם בבחינת משפיע ולא רק בבחינת מקבל. אולם תמיד עליו לזכור שמידת הענוה דורשת ללכת בקומה זקופה ומידת המלכות דורשת ענוה. וביחד הם מלכות שבהוד.