פותח ומספר אחד החסידים שגלו לסיביר:

את פני השנה החדשה, תש"ב, קיבלתי בעיר פטרופבלובסק שבערבות סיביר. הייתי זר לגמרי בעיר, לאחר שנשלחתי אליה עם שחרורי מהכלא הסובייטי, שבו שהיתי כשלוש שנים.

יום אחד, בעודי הולך ברחוב, פגשתי אדם בעל חזות יהודית-דתית, שעיניו המאירות הפיקו טוב לב. פניתי אליו ביידיש, כדי להיות בטוח שהוא אכן יהודי, ולשמחתי השיב לי ביידיש עסיסית. התחלנו לגלגל שיחה וסיפרתי לו על בדידותי.

הוא הנמיך את קולו וגילה לי כי יש בעיר יהודים נוספים, וכי ברחוב פיונרסקיה 11, בדירה פרטית, מתנהל מניין מחתרתי של תפילות. בעיקר נאספים האנשים בשבתות ובחגים, אך לעתים, כאשר מישהו צריך לומר קדיש, יש מניין גם בימות החול.

כבר בשבת הראשונה הצטרפתי אל המתפללים, כחמישה-עשר במספר. במשך התפילה נודע לי, כי שמו של היהודי שפגשתי ר' רפאל, חסיד חב"ד וכי הוא הרוח החיה במקום.

בימים הבאים העמיקה היכרותי עם ר' רפאל. הוא היה מקבל כל מתפלל חדש בשמחה ובמאור פנים, מתעניין בשלומו של כל אחד ואחד ומשתדל לסייע כמיטב יכולתו. לא פעם השיג תרופה כלשהי או מצרך מסוים שפלוני נזקק להם. לאחר התפילות היה מכבד את הנוכחים ב'לחיים' על כוסית וודקה 95 אחוז, שהייתה יקרת המציאות.

לימים נודע לי עוד, כי ר' רפאל ורעייתו גורשו מביתם בבברויסק שבאוקראינה, שם שימש שוחט ומגיד שיעור. כעת התפרנס מעבודות זגגות. כל היום היה מכתת רגליו מבית לבית ומתקן דברי זכוכית שנשברו.

למרות סבל ותלאות הגלות, היה אדם שמח. מעולם לא נפלטה מפיו תלונה כלשהי, לא על המשטר ולא על המצב הכלכלי. בכל הזדמנות אף היה משמיע דברי תקווה ועידוד ומזרז את הכול להתפלל לגאולה. "עבדו את ה' בשמחה ותקרבו את הגאולה" – זה היה המשפט השגור בפיו.

במוצאי יום הכיפורים, לאחר התפילה, הזמין אותי ר' רפאל לביתו, לסעודה שלאחר הצום. בשעת הסעודה העליתי זיכרונות ממשפחתי ומהישיבה שבה למדתי בצעירותי, בגליציה המערבית. גם ר' רפאל סיפר בעצב על ספר התורה ושאר ספרי הקודש שהיו ברשותו והוחרמו על ידי הבולשביקים.

אגב הזכירו את ספר התורה נזכרתי, כי גם בבית הכנסת המחתרתי בפטרופבלובסק יש ספר תורה, ומן המתפללים למדתי כי ר' רפאל הוא בעליו. שאלתי אותו על ספר תורה זה והוא חייך חיוך רב משמעות:

"ספר זה אמנם הובא לבית הכנסת על ידי, אך הוא איננו שלי".

כשראה את תמיהתי, החל לספר את סיפורו של ספר התורה:

הדבר קרה לפני זמן. בשכנות לביתי, כאן בפטרופבלובסק, התגורר איש נ.ק.וו.ד. מדי בוקר בצאתי מביתי, הייתי נתקל בו. תמיד לבש מדים מגוהצים, ועטה על חזהו אותות ועיטורים. אני נהגתי לברכו לשלום, ואילו הוא היה מהנהן בראשו ומביט בי במבטים בוחנים. הנחתי כי הוא עוקב אחריי, כמקובל.

יום אחד עצר אותי איש הנ.ק.וו.ד ליד ביתי. לאחר שבחן היטב את סביבתו, לחש באוזניי כי יש לו סוד לגלות לי. הוא ביקש שאבוא לחצר ביתו בשעת בין השמשות. בתחילה חששתי כי זוהי מלכודת של המשטר, שכבר שמע על פעילותי בקרב מתפללי בית הכנסת, אולם לבסוף התגברתי על חששותיי והחלטתי להיעתר להזמנתו.

בשעה היעודה ניגשתי לחצר ביתו של איש הנ.ק.וו.ד. פתחתי את השער ונכנסתי פנימה. גדר גבוהה הקיפה את הבית והסתירה כליל את הנעשה בתוך החצר לפניי ניצב האיש, לבוש בגדים אזרחיים ואת חפירה בידו. כמעט לא זיהיתי אותו.

"הרי אתה מאמין בנצח ישראל!" פנה אליי, לתדהמתי. ואז החל לחפור באחת מפינות החצר. הוא ביקשני לסייע לו לסלק גל של אבנים שנערמו שם.

כשהחפירה הגיעה לעומק של כחצי מטר, הניח האיש את האת מידיו, הוא התכופף והרים מתוך הבור חבילה עטופה בטלית. זה היה ספר תורה. "הנה, זה נצח ישראל!" אמר ביידיש רצוצה. ידיו רעדו וניכר היה עליו כי הוא שרוי בהתרגשות עזה.

התרגשותו נבעה ללא ספק גם מן הפחד שמא ייתפס. רק מי שהכיר את משטר הטרור הסטליניסטי מסוגל להבין לאיזו מידה של מסירות נפש נזקק אותו קצין נ.ק.וו.ד, כדי לעשות מה שעשה. הוא סיכן בכך את חייו ואת חיי משפחתו.

הוא חיבק את ספר התורה ונשק לו בחום רב. שפתיו מלמלו מילים בלתי מובנות לי, שיידיש ורוסית בלולות בהן. נראה שניצל את הרגע לתפילה אישית חרישית.

שוב הוא פנה אליי ואמר: "את האוצר הזה מסר לי אבי ז"ל, שביקשני למסור אותו לידיים נאמנות" (באותו רגע הבנתי כי הוא אכן ידע היטב מי אני). "אנא קח אותו ושמור עליו מכל משמר. הבא אותו ליהודים, אולי לפלשתינה, לירושלים…"

למחרת לא ראיתי עוד את איש הנ.ק.וו.ד. נראה שתכנן את העניין יום קודם שעבר להתגורר בעיר אחרת.

זה סיפורו של ספר התורה, הנמצא בבית הכנסת המחתרתי שלנו. ספר תורה שנמסר על ידי קצין נ.ק.וו.ד. יהודי.

אכן, נצח ישראל לא ישקר – סיים ר' רפאל את סיפורו.