חתונה – משמעות פנימית

חתונה היא אירוע הנוגע לכל חייהם של בני הזוג, אבותיהם וצאצאיהם לדורותיהם. משמעות מעשה הנישואין היא חיבור ואיחוד של שני חצאי אדם. קודם שירדו לעולם, היו נשמה אחת, וכשירדו לעולם נפרדו זה מזו. תחת החופה, בהתקדשם, שוב מתאחדים שני החצאים ויוצרים באיחודם אדם אחד, אדם שלם, כפי הכתוב: ״ויקרא את שמם אדם״.

עבור החתן והכלה, יש ביום החתונה הכוח והקדושה של יום הכיפורים. ביום זה נמחלין כל עוונותיהן. בסוף היום, כמו לאחר יום הכיפורים, החתן והכלה נקיים וטהורים ומוכנים להתחיל דף חדש. חיים חדשים ונפלאים.

עלייה לתורה

בשבת שלפני החתונה, עולה החתן לתורה, ובכך הוא מסמל את התקשרותו עם התורה הקדושה. בנוסף לכך: הדבר מסמל שהחתונה היא לא רק חוזה נישואין בינו לבינה, אלא חוזה שיש בו הווייה שלישית – ההוייה הרוחנית, הקדוש ברוך הוא, הנותן את הכוח ואת הברכה. מקריאה זו בתורה שואבים כוח להקים בית המושתת על חיי קדושה וטהרה, בית נאמן בישראל שדרכיו מותוות על פי חוקי התורה.

קבלת הפנים

לפני החתונה נוהגים לערוך אירוע ׳קבלת פנים/ באירוע זה מקבלים את פני החתן והכלה בשני חדרים נפרדים. בזמן שהנשים מברכות את הכלה, הגברים עסוקים בחתימה של ׳שטר התנאים/ שהוא הסכם בין החתן, הכלה והוריהם.

לאחר סיום כתיבת התנאים, שתי האמהות שוברות צלחת. הטעם לכך הוא: כשם ששבירת הצלחת היא דבר בלתי הפיך, כך מאחלים ומקוויים שאירוסין ונישואין אלו יהיו נצחיים.

כעת הוא הזמן לעבור על ה׳כתובה׳ ולהחתים שני עדים. נוסח הכתובה הוא בארמית, כשבתחילתו מופיעה ההצהרה: ״הוי לי לאינתו כדת משה וישראל׳(היי לי לאישה כדת משה וישראל). תוכן הכתובה הוא הסכמת והתחייבות החתן־הבעל לכל המוטל עליו על פי התורה, כולל התחייבותו לכבד את אשתו ולספק לה את כל צרכיה.

״לכה דודי״ – מאמר החסידות

אצל חסידי חב״ד, בעת קבלת הפנים חוזר החתן בעל פה את מאמר החסידות המבוסס על הפזמון ״לכה דודי לקראת כלה״. מאמר זה עוסק במהות הנישואין על פי תורת הנסתר.

המאמר נאמר במקורו על ידי הרבי הקודם, רבי יוסף יצחק, בשנת תרפ״ט(1929) בעת חתונת בתו הרבנית חיה מושקא עם הרבי מליובאוויטש.

חזרת מאמר זה מהווה כעין הזמנה לכל אדמו״רי חב״ד להשתתף בחתונה, ולכן מובאים בו מדבריהם של כל האדמו״רים. המאמר דן באיחוד בין הבעל לבין אשתו הנעשה על ידי ברית הנישואין. הוא גם מבאר את התהליכים הרוחניים שבכל שלבי הנישואין ואת הייחוד בעולמות העליונים, המקביל לאיחוד שבין איש ואישה בעולמנו זה.

כיסוי פני הכלה

לפני החופה, החתן, המלווה על ידי שני האבות וקרובי משפחה, הולך לקראת הכלה כדי לכסות את פנייה בהינומה. את הליכת החתן ׳לקראת הכלה׳ מלווה הקהל בניגון הידוע בשם ״ניגון ארבע בבות״, ניגון מעורר לב ונפש שחיבר רבי שניאור זלמן מליאדי, אדמו׳׳ר הזקן, מייסד חסידות חב״ד.

את המנהג הזה אנו מוצאים כבר אצל יצחק אבינו שיצא לקראת כלתו רבקה. יש מספר טעמים למנהג זה: מצד הכלה – כיסוי זה נעשה מטעמי צניעות. מצד החתן – כדי להראות שהוא נושא את כלתו לאישה לא בגלל יופייה החיצוני, אלא בשל מעלותיה הפנימיות.

החופה

הקמת בית בישראל מתחילה באופן רשמי מתחת לחופה הפתוחה לארבע רוחות; דבר זה מזכיר את אהלם של אברהם ושרה שהיה תמיד פתוח לאורחים. בבואם מתחת לחופה, שואף הזוג להקים את ביתם במקסימום של נתינה ורגישות לזולת.

כיוון שהחופה מסמלת בית, אנו מעמידים אותה דווקא תחת כיפת השמים, להזכיר את הבטחת ה׳ לאברהם: "והיה זרעך ככוכבי השמים…"

ההורים יחד עם קרובי משפחה, מלווים את החתן ואת הכלה אל החופה. סיבת הדבר: כדי לעודד ולחזק את החתן והכלה להתגבר על הבושה וההתרגשות שבמעמד החופה. כך גם כתב רבינו הזקן: ״חתן וכלה צריכים שושבין לילך עמהם, לפי שאי אפשר להם לילך בעצמם מחמת הבושה, וצריכין סעד לתומכם".

ההורים מחזיקים בידיהם עששיות דולקות, רמז ללפידים שהיה במתן תורה במעמד הר סיני, נישואי הקב״ה עם לעם ישראל, שם כתוב: ״ויהי קולות וברקים ולפידים״.

תורת החסידות מלמדת שאף סבים וסבתות מכמה דורות קודמים, מגיעים מעולם העליון כדי להשתתף בשמחת חתונת צאצאיהם.

בשלב זה ממשיכים בניגון ׳ארבע בבות׳ של אדמו״ר הזקן, כאשר בינתיים הכלה וההורים מקיפים את החתן שבע פעמים. בתום ההקפות נעמדת הכלה בצד ימינו של החתן.

להזמנות חתונה שנשלחו לרבי, היה הרבי משיב במכתב ברכה, מתוך ידיעה שהשפעת הרבי על חיינו היא תמידית וברכתו היא נצחית. משום כך, במעמד רציני ונשגב זה, תחת החופה, נוהגים להקריא את מכתב ברכתו של הרבי לחתן ולכלה.

הכהנים וההורים מתבקשים לברך (בלחש ממקום עמידתם) את החתן והכלה.

בעת החופה החתן והכלה מייחדים את מחשבתם רק לקדושה ולטהרה, להחלטות טובות ביראת שמים, ולתפלה שיהיו להם בנים ובנות יראי ה׳, דור ישרים מבורך. גם הקהל עוסק במחשבות טהורות ובכך מסייעים לחתן ולכלה לבנות בניין עדי עד.

קידושין ונישואין – הטכס

בחופה שני שלבים מרכזיים: "קידושין" ו"נישואין". הקידושין (הנקראים "אירוסין" בלשון התורה ובדברי חז״ל) – מתחילים בכך שהרב מסדר הקידושין מברך על כוס יין והחתן והכלה טועמים מהיין. עיקר הקידושין הם בכך שהחתן עונד טבעת זהב על אצבע ידה הימנית של הכלה, בנוכחות שני עדים, בעודו אומר לה: ״הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל׳.

בין אקט הקידושין לבין הנישואין מקריאים את הכתובה, והחתן נותן אותה לאשתו, הכלה.

בשלב זה ממלאים שוב את הכוס וניגשים לשלב הנישואין: מברכים את שבע הברכות כשבסופן טועמים החתן והכלה מן היין.

עם סיום החופה שובר החתן את הכוס ברגלו הימנית. שבירת הכוס מזכירה את חורבן בית המקדש בירושלים. גם ברגעי אושר ושמחה אישיים, זוכרים את החורבן ואת הגלות הארוכה, ובכך מזכירים ומחזקים את התפילה והייחול להתגלותו המיידית של משיח צדקנו, שיבנה את בית המקדש ויגאלנו בגאולה האמיתית והשלימה, אמן כן יהי רצון.

חדר היחוד

לאחר החופה, במעמד שני העדים שהיו תחת החופה, נכנס הזוג הצעיר לבדו ל׳חדר יחוד׳(על הסף מונחת כף של כסף). רגעים ראשונים אלו, של שניהם לבדם, מתחילים באופן סמלי את החיים החדשים של החתן והכלה כבעל ואישה, לבנין עדי עד.

סעודת החתונה – המצווה לשמח חתן וכלה.

הקרובים והידידים משתתפים (כל שבעת הימים) בשמחת בני הזוג על ידי הסעודה השמחה והריקודים. כך מקיימים את המצווה לשמח חתן וכלה.

לאחד החתונה

לאחר החתונה מוזמנים החתן והכלה ע״י משפחה וחברים לסעודות חגיגיות של "שבע ברכות" בהן חוזרים על שבע ברכות החתונה, אותן ברכות שמתברכים תחת החופה. במשך שבוע זה נוהגים בהם מנהגי מלכות ואצילות ומלווים אותם כמלך ומלכה לכל אשר ילכו.

מסופר, כי איש אחד שאל פעם את רבו: למשך כמה זמן נחשב החתן כמלך והכלה כמלכה?

ענה לו רבו: כל זמן שאתה מתייחס לאשתך כמלכה אתה נחשב למלך…