הבעל שם טוב לימד אותנו לאהוב יהודי רק בגלל היותו יהודי עד מיצוי הנפש, בהסבירו שאהבת ישראל היא אהבת המקום, שהרי כולנו בנים למקום, והאוהב את האב אוהב את בניו.

עוד קודם התגלה הבעל שם טוב וגם בתחלת התגלותו נהג הבעל שם טוב לנסוע למושבות ישראל, והיה עומד באמצע השוק ומקבץ סביבו אנשים פשוטים נשים וילדים, והיה מספר להם סיפורים בעיקר מאגדות חז״ל. ולא היה חוסך מזמנו להאריך בסיפור ולבאר איזה רעיון המוזכר בו, כדי שייקלט בלב השומעים, ויתקשרו אל הסיפור.

באחת הפעמים הסביר הבעל שם טוב, שיש ללמוד מאהבת הקדוש ברוך הוא לעמו.

הוא הסביר עד כמה הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל מהעובדה שרצה לברוא אותם. וכמבואר במדרש שכאשר עמד הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם, הודיע למלאכים שברצונו לברוא אדם באומרו: ״נעשה אדם״. ואף שהמלאכים ענו: מה אנוש כי תזכרנו? ברא הקדוש ברוך הוא את האדם.

ומוסיף הבעל שם טוב ומסביר, שכאשר יהודי עושה את עבודת ה' כדבעי, ומשכים קום בבוקר לתפילת שחרית בציבור ותיקין. ואחר כך באמצע היום למרות כל עסקיו, הוא רץ להתפלל מנחה, ובין מנחה למעריב לומד עין יעקב ואחרי זה מתפלל ערבית. ולוקח כל מה שקלט מעין יעקב והולך לביתו. אז הקדוש ברוך הוא מקבץ את המלאכים ומתפאר בפניהם על שברא אדם כזה, ואומר להם: לכם, המלאכים, אין ריחיים על צוארכם. אין לכם אשה וילדים לטפל בהם, אין לכם טרדות, אין לכם מיסים וארנונות; ואילו לאדם שקיבל עליו עול מצוותי יש לו אשה ובנים. ועם כל העול המוטל עליו הוא מתנהג יפה; לכן אני מתפאר בו.

עיקר גדולתו ויחודו של הבעל שם טוב היתה באהבת היהודים הפשוטים. וכפי שאמר:

חכמינו זכרונם לברכה אומרים שגם הקדוש ברוך הוא מניח תפילין. ומה הוא אומר, כאשר הוא מניח תפילין? "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ומכאן שעם ישראל נחשבים לתפילין של הקדוש ברוך הוא.

ומוסיף ומסביר הבעל שם טוב, שיש תפילין של יד ויש תפילין של ראש, שכל אחת מצוה בפני עצמה, כאשר תפילין של יד קודמים לשל ראש, הן בתפילין שיהודי מניח, והן בתפילין של הקדוש ברוך הוא. מדוע?…

כי תפילין של יד מייצגים את היהודים הפשוטים "בעלי המעשים הטובים" הקודמים לתפילין של ראש המייצגים את "בעלי התורה".

ואכן "בעלי מעשים טובים" גבוהים מ"בעלי ההשגה", והראיה שבאנשים פשוטים מתגלה "פשיטות העצמות".

תורה זו של הבעל שם טוב עוררה אצל יהודים רבים את אהבת ישראל גם כלפי אנשים פשוטים.

(על פי הרבי הריי"צ בספר השיחות תרצ"ט 317 וליקוטי שיחות ב־299)