בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים. והדיוק בזה – אמונה דוקא, היינו, לא השגה אלא אמונה.

ברוך הוא אלקינו שהבדילנו מן התועים אשר טח מראות עיניהם את יד ההשגחה האלקית על הבריאה ומדמים שהעולם מתנהל ללא מנהיג ח״ו, כי עזב ה׳ את הארץ ואין מנהל לנו.

אבל אנו בני ישראל מאמינים בני מאמינים כי הוי׳ הוא האלקים ואין עוד מלבדו.

אמונתנו הטהורה מציבה אותנו מול אומות העולם – גם מחסידי אומות העולם – שמודים במציאות הבורא. אבל אצלם אין הודאה זו מצד אמונה, אלא ענין המוכרח מצד השכל. כאשר מתבוננים שהעולם הוא מציאות גבולית – ש״קדמו ההעדר״ ונברא מאין, הנה מצד העיקרון ההגיוני שאין דבר עושה את עצמו, באים לידי הכרה, שישנו מי שברא את העולם ומנהיג אותו.

וכיון שמצד עצמם אינם מודעים לאלקות, אלא שמציאות הבריאה – היא המביאה אותם לידי מסקנה שכלית והודאה במציאות הבורא, הרי הודאתם היא רק עד כמה שהבריאה מכריחה זאת עפ״י השכל,  כלומר, בדרגה האלקית השייכת לעולם הנברא, באופן המצומצם בלבושי הטבע, אבל על היות הקב״ה אין סוף – בלתי בעל גבול – אינם יודעים ואינם מודים.

אך עם ישראל – אמונתם נובעת מעצם נשמתם שהיא ״חלק אלקה ממעל ממש״[1], ולא מצד איזה גורם חיצוני, לפיכך אמונתם היא בעצמותו ית׳ שהוא בלתי בעל גבול ותכלית – אין סוף ברוך הוא.

ומכאן השוני – בהשקפה והגישה לכל הקיים בעולם והמתרחש בו – בין עם ישראל לבין אומות העולם – להבדיל.

בעוד שנקודת המוצא של הגוי היא מציאות הטבע, ולכן בכל דבר שנתקל בעולם הוא רואה מגבלות הטבע, אלא אם כן הוא נוכח בנס גלוי ממש – שידוד מערכות הטבע, שאז הוא נאלץ להודות בעל כורחו כי ״אצבע אלקים היא״[2], וגם אז הוא שואף להמעיט מערך הנס ולהלבישו ב״הסבר״ טבעי – עד כמה שיכול..!

אך לעומת זה היהודי רואה בכל דבר שבעולם את יד ההשגחה העליונה, ואפילו בהתנהלות הטבעית שבעולם הוא רואה את הכח האלקי הפועל בנפעל.

וכמו שביאר כ״ק אדמו״ר שליט״א[3] בפירוש דברי הירושלמי[4] ״מאמין בחי העולמים וזורע״: אע״פ שהכל יודעים שע״פ טבע כאשר זורעים גרעין באדמה אזי נעשית הצמיחה, מכל מקום – יהודי לא יסמוך על זה; שלא יטול גרעין ויכניסנו באדמה – לקלקל דבר בידים – בגלל שמצד חוקי הטבע צריך לצמוח; חוקי הטבע אינם אמינים אצלו דיים – שבגללם יקלקל דבר בידים.

הטעם לכך שזורע, הוא, בגלל שמאמין בחי העולמים ובוטח בו שזריעתו תצמיח ותתן פירות.

התרבות המצרית מייצגת את התפיסה האלילית, ולכן אמר פרעה הרשע[5]:

״מי הוי׳ אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל לא ידעתי את הוי׳ וגם את ישראל לא אשלח״.

ואפילו בלחץ המכות שספגו באותות והמופתים שעשה ה׳ באדמת בני חם, הודו רק ש״אצבע אלקים היא״, ״א-להים״ בגימטריא ״הטבע״, היינו, אור אלקי מצומצם ומוסתר בלבושי הטבע.

ולעומתם בני ישראל – ״ויאמן העם״, ובזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים, ובמיוחד בזכותן של נשים צדקניות שבדור, שבהן האירה האמונה בתוקף רב יותר מאשר בגברים, נגאלו ישראל ממצרים[6].

קונטרס זה מתפרסם לרגל ימי היארצייט של אמי מורתי – רבת החסד – מרת חיה רחל ע״ה בת הרב שלמה יעקב בורובסקי, ביום ד׳ בניסן, וזוגתי – העוסקת בצ״צ באמונה – מרת חנה פעסיא ע״ה בת הרב מנחם מענדל הרשקוביץ, ביום כג׳ אדר, ומסמך גאולה לגאולה – מגאולת פורים לגאולת פסח.

והנה כתיב ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״[7], דכשם שהיה ביציאת מצרים, שבשכר (בזכות) נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, ועל ידי זה[8] קבלו כל בני ישראל את התורה (ד״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה״[9]), כן הוא בגאולה העתידה לבא, שבזכות נשים צדקניות[10] יוצאים מהגלות הזה, וזוכים ללמוד תורתו של משיח, שילמד תורה את כל העם כולו, למקטנם ועד גדולם, שלימודו יהי׳ באופן של ראי׳[11], ילמד הכלל גדול שבתורה, וידוע שלעתיד יתגלה עצם פנימיות התורה, ע״י הרבי מלך המשיח שליט״א שיבוא ויגאלנו בגאולה אמיתית ושלימה בחסד וברחמים מי״ד ממ״ש.

                                                                                                                                                                             ישבעם הלוי סגל

                                                                                                                                                                             ימי ניסן ה׳תש״ע, כפר חב״ד