תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).
מצות האמנת אלוקות
הקראת כתבה
יסוד אמונת הנבראים בקב״ה בורא שמים וארץ, היא כמ״ש הרמב״ם בספר המצוות[1], ושם ביאר ענין מצוה זו בלשון זה: ״מצוה א׳ היא הציווי אשר ציונו בהאמנת האלהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאים והוא אמרו אנכי ה' אלקיך״.
והכונה בזה, שהקב״ה לבדו – מהוה ומחיה את כל הנמצאים מאין ואפס ממש – אל היש.
וכן בספר ההלכות שלו[2]: ״יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו״.
ושם (בה״ב): ״ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות״.
ולכאורה היאך ״יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי״, והרי הוא ״מחויב המציאות״ ולא ״אפשרי המציאות״ בלבד – כמבואר באריכות בספרי הקבלה והחקירה?!
אלא כפירוש הבעש״ט ז״ל[3] עה״פ ״לעולם ה׳ דברך נצב בשמים״: כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו׳ תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד כו׳ כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח״ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע כו׳ ממש וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים.
והכוונה ל״דבר הוי-ה״ שבו בורא ה׳ את העולם, כמ״ש: ״בדבר ה׳ שמים נעשו וגו׳״, וכן ״כי הוא אמר ויהי וגו׳״, שהוא הכח האלקי הנמשך מאור א״ס ב״ה, שנקרא בשם ״מאמר״ ו״דיבור״ של ה׳, וכח אלקי זה ניצב ועומד בתוך כל נברא – לעולם, להוותו ולהחיותו, כי כח הפועל עומד בנפעל – תמיד, ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.
(אגב, פירוש זה של הבעל שם טוב מקורו במדרש תילים במדויק, ומכל מקום הוא מצוטט בשם הבעש״ט, כי הוא פירסם והחדיר את האמונה הזאת בקרב כל ישראל, ועל כן נקראת על שמו!).
וע״ז אומר הרמב״ם שאם ״יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי״ ח״ו – כי אם יחזור הכח האלקי למקורו באור א״ס ב״ה – ״אין דבר אחר יכול להמצאות״, אלא יחזרו הנבראים להיות אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם ״שאמר והיה העולם״ – ממש.
מצות האמונה כנ״ל מחייבת את כל בני אנוש, גם את אומות העולם, כי היא גם מצוה ראשונה משבע מצוות בני נח שנצטוו ישראל לכוף כל באי עולם – לקיימן.
אמנם בפנימיות הענין, עיקר משמעות האמונה בקב״ה היא לא רק שיש בורא לעולם, אלא שהבורא – מציאותו הוא היותר ראשון ויותר שלם אשר בכל המציאות, והיינו, שהוא ית׳ רם ונשגב למעלה מעלה אפילו ממדריגת החכמה, שהיא הדרגה הגבוהה ביותר שבעולם, ואפילו במדריגתה הגבוהה ביותר שבעולם האצילות, הנה, מציאותו ית׳ היא למעלה מעלה ממנה באין-ערוך כלל, כי הוא ית׳ בבחינת בלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית – אין סוף באמת, (ובכלל זה שהוא ית׳ מחי׳ את העולם באופן שהם בטלים במציאות לגמרי לגבי דבר ה׳ ורוח פיו ית׳ כביטול אור השמש בשמש[4]).
נמצא שהקב״ה – אחד יחיד ומיוחד – בורא העולם ומנהיגו, וההשגחה האלקית בעולם משמעותה אדנות ה׳ בלעדית – על כל העולם ועל כל מה שמתרחש בו, כפי שיבואר להלן.
הערות
[1] במ״ע סי׳ א׳.
[2] הל׳ יסוה״ת פ״א ה״א.
[3] שעהיחוה״א לאדמוה״ז פ״א ואילך.
[4] דרך מצותיך מצ׳ האמנת אלוקות, אלא שפרט זה שייך למצות אחדות ה׳ כדלהלן.
פרסום תגובה חדשה