מאחר שהעולם נברא מאין ואפס ממש, היינו, שמבלעדי הכח האלקי – שהוא התגלות מאור א״ס ב״ה – היה הנברא אין ואפס ממש, ורק הכח האלקי השופע עליו, הוא לבדו המוציאו מ״אפס ואין״ להיות ״יש״- ומהוה אותו תמיד, נמצא אפוא, שכל ישות הנברא אינה אלא מישות הכח האלקי הבורא, ואפס בלעדו באמת – גם לאחר שהנברא יצא מאין להיות יש.

הוה אומר, שעומק ויסוד האמונה באחדות ה׳, כפי שמבוארת בהרחבה בפנימיות התורה – תורת החסידות, הריהי – מלבד משמעותה הפשוטה של אמונת האחדות, כלומר ש״הוי׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו״[1], שאין עוד אלוה – ח״ו – חוץ ממנו, ״כי מי אלוה מבלעדי הוי׳ ומי צור זולתי אלהינו״[2],

אלא, עוד זאת שהוא ״הוי׳ אחד״ – היינו, אחד האמת – ולא יחסי בלבד, שאין עוד שום מציאות קיימת מלבדו, כלומר שאינו ״אחד המנוי״ ולא ״אחד המורכב״ – מושגים המחייבים שיש בו הגבלה – אלא הוי׳ אחד – בלתי בעל גבול ואין סוף אמיתי (ולא ב״לשון הבאי״ בלבד[3]), וממילא ״הוא לבדו הוא ואפס זולתו״, שאין שום מציאות קיימת זולתו, ו״בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד״[4], אפילו מציאות הנבראים, שהם בדרגת ״עוד״ – טפלים ובטלים[5], הם אין ואפס לעומתו, כי ״כולא קמיה כלא חשיב״.

ולא רק ביחס לרום גדולת מציאותו – נחשבים הנבראים ״כלא״ – ב׳כ׳ הדמיון – כאילו אינם מציאות, אלא להיותו אין סוף אמיתי, הרי אין דבר חוץ ממנו כלל ממש, ו״לית אתר פנוי מניה״, וממילא, לא תתכן שום מציאות נוספת מחוץ למציאותו – וכן לא תתכן שום התנהלות של הנבראים בעולם – שלא ממנו ח״ו, כי ״אפס בלעדו באמת״.

אמנם במצוה זו (האמונה באחדות ה׳ כנ״ל) נצטוו רק בני ישראל בלבד, וכמו שכתוב: ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״, ובני נח אינם חייבים במצוה זו, כי אינם מסוגלים לה – כפי שיבואר להלן.

הערות