תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).
מצות אחדות ה'
הקראת כתבה
מאחר שהעולם נברא מאין ואפס ממש, היינו, שמבלעדי הכח האלקי – שהוא התגלות מאור א״ס ב״ה – היה הנברא אין ואפס ממש, ורק הכח האלקי השופע עליו, הוא לבדו המוציאו מ״אפס ואין״ להיות ״יש״- ומהוה אותו תמיד, נמצא אפוא, שכל ישות הנברא אינה אלא מישות הכח האלקי הבורא, ואפס בלעדו באמת – גם לאחר שהנברא יצא מאין להיות יש.
הוה אומר, שעומק ויסוד האמונה באחדות ה׳, כפי שמבוארת בהרחבה בפנימיות התורה – תורת החסידות, הריהי – מלבד משמעותה הפשוטה של אמונת האחדות, כלומר ש״הוי׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו״[1], שאין עוד אלוה – ח״ו – חוץ ממנו, ״כי מי אלוה מבלעדי הוי׳ ומי צור זולתי אלהינו״[2],
אלא, עוד זאת שהוא ״הוי׳ אחד״ – היינו, אחד האמת – ולא יחסי בלבד, שאין עוד שום מציאות קיימת מלבדו, כלומר שאינו ״אחד המנוי״ ולא ״אחד המורכב״ – מושגים המחייבים שיש בו הגבלה – אלא הוי׳ אחד – בלתי בעל גבול ואין סוף אמיתי (ולא ב״לשון הבאי״ בלבד[3]), וממילא ״הוא לבדו הוא ואפס זולתו״, שאין שום מציאות קיימת זולתו, ו״בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד״[4], אפילו מציאות הנבראים, שהם בדרגת ״עוד״ – טפלים ובטלים[5], הם אין ואפס לעומתו, כי ״כולא קמיה כלא חשיב״.
ולא רק ביחס לרום גדולת מציאותו – נחשבים הנבראים ״כלא״ – ב׳כ׳ הדמיון – כאילו אינם מציאות, אלא להיותו אין סוף אמיתי, הרי אין דבר חוץ ממנו כלל ממש, ו״לית אתר פנוי מניה״, וממילא, לא תתכן שום מציאות נוספת מחוץ למציאותו – וכן לא תתכן שום התנהלות של הנבראים בעולם – שלא ממנו ח״ו, כי ״אפס בלעדו באמת״.
אמנם במצוה זו (האמונה באחדות ה׳ כנ״ל) נצטוו רק בני ישראל בלבד, וכמו שכתוב: ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״, ובני נח אינם חייבים במצוה זו, כי אינם מסוגלים לה – כפי שיבואר להלן.
הערות
[1] דברים ד, לה.
[2] תהילים יח, לב.
[3] כמו ברש״י דברים א, כח.
[4] דברים ד, לט.
[5] כמו ״יהודה ועוד לקרא״ בקדושין ו׳ ע״א.
פרסום תגובה חדשה