על יסוד האמונה בה׳ ית׳ ואחדותו, נצטווינו להאמין בהשגחה האלקית בעולם, והיא אפשרית בשני פנים[1]:

1) השגחה אלקית כללית, היינו על כללות המין (וכידוע שהעולם מחולק לארבעה סוגים: דומם, צומח, חי, מדבר (דצח״מ), וכל סוג מחולק למינים שונים, וכל מין מחולק לאישים (פרטים)).

2) השגחה אלקית פרטית, היינו, השגחה מפורטת על כל פרט מאישי המין במיוחד.

בנושא זה נחלקו – לכאורה – כמה מחכמי ישראל בדורות שעברו; על איזה חלק מהבריאה קיימת השגחה כללית, ועל איזה קיימת השגחה פרטית.

וזאת למודועי; שלכולא עלמא, ולדעת כל חכמי ישראל בלי שום יוצא מהכלל, נפסקה הלכה ברורה כיסוד באמונה שעצם ההשגחה האלקית קיימת על כל הקיים (גם על הדומם צומח חי), והכל מכוון מאיתו ית׳ דלית אתר פנוי מיני', ונחלקו רק על אופן ההשגחה – באיזה מקום קיימת השגחה כללית, דהיינו, שהפרטים הכלולים בכלל מושגחים רק אגב הכלל, ובאיזה דברים קיימת השגחה פרטית – על כל פרט מצד עצמו.

ביחס למין המדבר – האדם, ובמיוחד עם ישראל – ״אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם״[2], הנה, בזה כולם מודים שקיימת השגחה פרטית על כל פרט ויחיד, ו״מה׳ מצעדי גבר כוננו״[3], (וקיים הבדל באם ההשגחה היא רק ב״עין אחת״ בלבד – מדרגה נמוכה (באופן יחסי) ברצון ה׳, או ב״שתי עיניים״ – מדרגה פנימית יותר ברצון ה׳, וכפי שיבואר להלן).

אולם ביחס לדצ״ח היו בעבר חילוקי דעות, יש מי שסבר שעל הדצ״ח קיימת השגחה כללית בלבד, היינו, על כללות המין כנ״ל, ואעפ״י שה״כלל״ כלול מפרטים, וממילא – השגחה על הכלל מחייבת גם השגחה על הפרטים הכלולים בכלל, מכל מקום השגחה זו אינה מהותית כל כך.

בסגנון אחר: החכמה האלקית, אמנם, מחייבת שמין פלוני יתקיים בעולם וישתלב בכונה האלקית שלמענה נברא העולם, אבל לצורך מטרה זו, הרי לכאורה – פחות חשוב אם פרט מסוים מתוך כללות המין, יתקיים כך או אחרת ואת אשר יקרה לו…

ולעומתם היו גדולי ישראל שהורו על האמונה בהשגחה פרטית בכל העולם כולו, גם בדומם צומח חי, כי מכיון שה׳ ית׳ לא רק ״יצר״ ו״עשה״ את השמים והארץ, אלא ברצונו ברא את העולם, כמו שכתוב: ״בראשית פרא אלקים את השמים ואת הארץ״ – בריאה יש מאין, שעל זה נאמר[4]: ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״, הוה אומר שכל מה שנברא מאין ליש, הוא ״לכבודי״ – כבוד ה׳, ועוד יותר, כי ״כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה״[5], ובתורת החסידות מבואר כיצד גם הרע משלים את רצון ה׳ וגורם לכבודו.

לפיכך כל פרט ופרט הכלול בבריאה, הוויתו, קיומו וכל הקורה עמו, נובע ומתנהל ע״י הכונה ורצון ה׳, ובלעדו אין לו קיום!

נמצא אפוא, שבמשך הדורות היו שתי תפיסות על פי התורה ביחס לאופן ההשגחה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, אלא חד אמר חדא וחד אמר חדא.

והביאור בזה – בהקדמה,

על הפסוק ״ואהיה אצלו אמון״[6] אמרז״ל[7]: ״התורה אמרה אני הייתי כלי אומנותו של הקב״ה בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, ואינו בונה אותו מדעת עצמו אלא מדעת האומן, והאומן אינו בונה אותו מדעתו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים היאך הוא עושה פשפשים, כך הקב״ה היה מביט בתורה ובורא את העולם״.

וכך גם בזוהר[8]: ״קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא״. 

נמצא אפוא שהתורה כוללת בתוכה את כל העולם וכל מה שקורה בו, ועל פי הגילוים שבתורה המתגלים בכל דור – והחידושים שמחדשים חכמי ישראל – הן במצוות מעשיות והן באמונות ודעות – נפסקת ההלכה, ומתגלים ומתקיימים הדברים בעולם.

בדורות ראשונים כאשר חכמי ישראל הורו שהנהגת העולם מאתו ית׳ היא בעיקר – מצד חכמת ה׳ והספירות המשתלשלות ממנה – בבחינת אור הממלא כל עלמין, הנה אז היו חילוקים בין עיקר וטפל, עליון ותחתון, מעלה ומטה וכו׳, וממילא, כללות המין הוא עיקר ומושגח בהשגחה העליונה – יותר מאישי המין, שהם טפלים לעומת עצם כללות המין, ולכן ההשגחה עליהם פחותה וקיימת רק עד כמה שזה נוגע לעצם כללות המין.

(ואם כי בפנימיותה של התורה כלולה כבר מאז מתן תורה – גם הוראת האמונה האמיתית בהשגחה פרטית על כל הנבראים – גם על אישי המין (וכדלהלן – אודות הגילויים בדורות האחרונים), אבל היא נמצאת שם בהעלם ועדיין לא באה לידי מימוש, כי ״עת לכל חפץ״[9], שתתגלה רק כאשר העולם יהי׳ כשיר לקבל ולקלוט את האמת האלקית הזאת).

אבל בדורות האחרונים ובמיוחד מאז התגלות תורת החסידות, שע״י הפצת מעינותיה חוצה – קאתי מר, שתתגלה הגאולה האמיתית והשלימה, ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר כי פי ה׳ דיבר, ויתממש רצון ה׳ בעולם – שלמעלה מעלה מהחכמה, ותהי׳ לו ית׳ – לעצמותו – דירה בתחתונים בכל פרטי אישי המינים שבעולם, הנה, מצד גילוי זה אין הבדל בין נברא עיקרי לנברא טפל, והכל בכל מכל כל בטל ומאוחד בעצמותו ית׳, ו״כולם בחכמה עשית״ – ״חכמה״ ו״עשית״ – שווים.

ולפיכך בדורות אלו האחרונים, שבהם נעשים ההכנות האחרונות לקראת הגאולה השלימה, מתגלית כבר עוצמת האמונה הטהורה בהשגחה פרטית על כל פרטי הנבראים, כי כנ״ל – ״עת לכל חפץ״, והיא מתגלית ע״י מורנו הבעל שם טוב – מייסד תורת החסידות, שע״י הפצת מעינותיו – מעיינות החסידות – ״קאתי מר״, ובמיוחד לאחר עבודת בני ישראל במשך אלפיים שנות גלות, הגיע הזמן להתגלות האמונה האמיתית.

ולאחר שבחסדי ה׳ נתגלתה הדעה המדוייקת שהיתה גנוזה בתורה, שההשגחה הפרטית – הפועל יוצא של אחדות ה׳ – היא על כל הקיים ועל כל מה שקורה בעולם, הרי ההתכחשות לזה היא היפך אמונת האחדות.

בדומה ליהודי שחי בתקופה שלאחר מתן תורה, ויחפוץ לעבוד את ה׳ כמו לפני מתן תורה (כשלא נתחייבו עדיין בתרי״ג מצוות מעשיות), בטענה שגם לפני מתן תורה היו אנשים צדיקים בדורם שעבדו את ה׳, אעפ״י שלא קיימו מצוות מעשיות כפי שנתחדשו בסיני, והסתפקו בשבע מצוות בני נח בלבד, הרי בלי ספק יחשב זה למורד במלכות ה׳, אעפ״י שלפני מתן תורה, אכן היתה עבודה כעין זו – לגיטימית.