בקשר למצב בשעת כתיבת השורות – ובע"ה עד שהדברים יגיעו לדפוס ישתנה המצב לטובה ולברכה בטוב הנראה והנגלה, ועד העיקר, התגלות הרבי שליט"א מלך המשיח לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלמה – נפתח הפעם בסיפור חסידים על עוצמתה הנפלאה של מידת הביטחון: פעם ציוו מן השמיים למורנו הבעל שם טוב שיסע לכפר פלוני ללמוד את מידת הביטחון מהמוכסן שדר שם. הגיעו הבעש"ט ותלמידיו לאותו כפר, והתאכסנו אצל המוכסן, שקיבל אותם בסבר פנים יפות ושמח מאד עליהם.

למחרת בבוקר, בשעה שעמדו הבעש"ט ותלמידיו בתפילה, ראו לפתע כי אחד מן השוטרים של אדון הכפר מגיע לביתו של המוכסן ובידו מקל עבה. השוטר חבט שלוש פעמים על השולחן במקלו והלך לו. האורחים, שהתפלאו ולא הבינו מה מתרחש כאן, פנו אל בעל הבית, וראו שאינו שם לב לכך, ופניו שמחות כבראשונה. הסיחו גם הם את דעתם מן המאורע.

כעבור זמן מה, כשהאורחים כבר סיימו את תפילתם, הגיע שוב השוטר עם המקל העב, חבט שוב שלוש פעמים על השולחן במקלו, והלך לו. הפעם כבר לא יכלו האורחים להתאפק, ושאלו את המוכסן לפשר הדבר.

זוהי התראה, השיב להם המוכסן. הנני חייב לאדון הכפר סכום כסף גדול עבור חכירת הכפר, והאדון שלח את השוטר להזכיר לי כי היום הוא היום האחרון לתשלום. הנוהג הוא ששלוש פעמים במשך היום בא השוטר לבית המוכסן. הוא דופק במקלו על השולחן להזכירו על החוב, ולהזכיר לו את החוק המקומי הקובע כי כשיעבור היום ולא ישלם עד הערב, יכול האדון לקחת אותו, יחד עם כל בני ביתו, למאסר.

אמרו לו האורחים: כיוון שרואים אנו כי הנך רגוע ואינך דואג כלל מן האסון המתרגש עליך, כנראה כבר יש לך את הכסף מוכן. ואם כן, מדוע לעכב זאת עד הרגע האחרון. לך נא אל האדון, שלם לו והיפטר מן החוב, וכשתשוב נסב כולנו יחד לסעודה במנוחה.

בינתיים, ענה להם המוכסן, אין בידי אף פרוטה אחת. אך אינני דואג, כי בוודאי יזמין לי השם יתברך. נשב, אפוא, לאכול, כי עדיין יש לי עוד שלוש שעות לתשלום החוב.

ישבו האורחים לסעודה, והאריכו בסעודתם, ובעל הבית יושב ואוכל עמם, וגם עומד ומשמש אותם, ובפניו אין ניכר כלל כי זקוק הוא לכסף. כתום הסעודה הגיע שוב השוטר ודפק בפעם השלישית על השולחן, ובעל הבית לא קם ולא זע. ברכו ברכת המזון במתינות ובאריכות, ואחר כך קם בעל הבית, לבש את בגדי השבת שלו, חגר חגורתו ואמר: עתה אלך לשלם לאדון את דמי החכירה.

שאלוהו שוב: האם יש לך מעות? והוא בשלו: עדיין אין לי אף פרוטה, אבל בטוח אני בהשם יתברך כי יזמין לי כל צרכי.

נפטר המוכסן מהם והלך לדרכו, והם התייצבו על המרפסת ללוותו בעיניהם ולראות מה יהי' בו. והנה רואים הם כי עגלה נוסעת למולו, וכשהגיעה עד אליו עצרה. בעל הבית עמד ודיבר כמה רגעים עם הנוסע בעגלה, הי' איזה דין ודברים ביניהם, ולאחר מכן נפרדו, הלה המשיך בדרכו וגם העגלה המשיכה בדרכה לכיוון השני. לפתע עצרה העגלה, והנוסע קרא לבעל הבית שישוב אליו, והוא אכן שב אליו. שוב דיברו ביניהם כמה דברים, ואחר נתן הנוסע מעות בידו של בעל הבית, שנטלם והמשיך בדרכו אל האדון.

כשהגיעה העגלה אל הבעש"ט ותלמידיו, שאלו את הנוסע בעגלה: מה הי' לך עם בעל הבית, שהחזרת אותו מדרכו ונתת לו מעות? השיב להם הנוסע: הצעתי לו עסק. רציתי לקנות ממנו את היי"ש שיעשה בחורף הבא בעד סכום מסוים. בתחילה לא השתווינו על המחיר, כי הוא דרש יותר ממה שהייתי מוכן לשלם. הוא התעקש שלא לרדת מן המחיר, וטען שאין לו פנאי להאריך בדיבור כי עליו להגיע מיד את האדון לשלם לו את דמי החכירה. כך נפרדנו, והוא הלך לו לדרכו. לאחר מכן נמלכתי בדעתי כי הוא איש ישר ונאמן, וכדאי לעשות עמו את העסק במחיר שהוא דורש, לפני שמישהו אחר יקדים אותי. ובכן קראתי לו מיד, סיכמנו בינינו את הפרטים בקיצור (כיוון שהוא מיהר ללכת אל האדון), ושילמתי לו את כל הסכום מראש. בסכום זה שקיבל  זה עתה שילם המוכסן את חובו לאדון. אמר הבעש"ט לתלמידיו: ראו נא כמה גדול כוחה של מידת הביטחון!

כותב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (אג"ק שלו כרך ו' עמוד שצח ואילך. קטע מזה הובא בלקוטי שיחות כרך ג' עמוד 883 עיין שם):

"…ונהניתי לשמוע משלומו ושלום בני ביתו יחיו, וממעמדו המוסרי והחסידותי, שהנהו אחד מחברי אגודת חסידי חב"ד ומשתתף בלימודים ובהתוועדות אנ"ש שיחיו. אבל יש לי צער ממצבו הגשמי, והעיקר ממה שהנני רואה שהוא בייאוש חס ושלום וחפץ למכור את הבית והעסק, דבר שאיננו רשאי בשום אופן. וצריך להתגבר בכל תעצומות עוז באמונה וביטחון גמור בה' כי יעזור לו ויחלצהו מן המיצר ויעמידהו בקרן פרנסה, שיוכל להדריך את בתם ובנם יחיו בדרך טובה ביראת שמיים כחפץ לבבם.

"הביטחון הגמור בה' הוא כשאין שום צל מראה מקום ומקור גשמי מאין יבוא העזר. כמאמר העולם הטובע רחמנא ליצלן מחזיק עצמו גם בקש. אבל בזמן שיש עדיין קש במה להתחזק, כלומר שיש עדיין צל מראה מקום בגשמיות להיוושע, אף גם ישועה גשמית ובמקצת, הנה עדיין אין זה ביטחון גמור בה'. כשיש צל מראה מקום, זהו עניין התקווה. כמו שכתוב "את תקוות חוט השני": חוט השני הי' סימן לביתה של רחב, שעל ידי סימן זה ידע חיל של בני ישראל אשר עליהם להציל את גרי הבית הזה. ונקרא תקוות חוט השני, כי הגם שהוא סימן הנראה והנגלה, אבל על זה הרי יכולים להיות מקרים שונים, כי ייפסק חוט השני, או רוח ישאהו, או מקרים אחרים. וזו היא התקווה שהכל יהי' טוב וחוט השני יהי' במקומו. כי שם תקווה מורה על דבר שישנו במציאות ממשי כמו הקש לטובע בים הגדול. אבל עניין הביטחון בה' הוא אפילו שאין לו צל מראה מקום להיוושע, שאין אפילו קש במה להחזיק, ומכל מקום בוטח בה'.

"והנה גם אז, כשהוא בוטח בה' אך נפשו מרה עליו, והוא עצב ותוגה חרישית נסוכה על פניו, אין זה עדיין הביטחון הגמור בה' לפי שיטת מורנו הבעל שם טוב נ"ע. כי הבוטח בה' בביטחון גמור, אין מצבו הלא טוב, או חס ושלום גם הרע, צריך לנגוע ללבו לצערו ומה גם לעגמו. אלא צריך לעשות כל מה שביכולתו לעשות על פי התורה והשכל האנושי, ולבטוח בה' ולא להיות אפילו בספק ספיקא כי יעזרהו השם יתברך. להיות השגחתו יתברך על כל נברא ונברא, מגלגל התשיעי שהוא הנברא הגשמי היותר גדול שברא בעולם העשי', עד התולעת היותר קטנה בכל יצורי תבל, ומה שביניהם, הנה כל ענייניהם ותנועותיהם היותר קלות הכל הוא בהשגחתו הפרטית. והשגחתו יתברך הנה היא הנותנת חיים ועוז לכל החי בשמיים ובארץ". עד כאן לשון קדשו.

כלומר, באמונה וביטחון בה', הן במישור האישי, בדברים שקורים לכל אחד ואחת בחיי היום יום, והן בנוגע למה שקורה לעם ישראל כולו – ישנן כמה דרגות:

לפני הכל יהודי מאמין באמונה שלימה, אמונה פשוטה ותמימה המושרשת בכל איש ישראל, גם אם קשה לו מאד – כי כל מה שמתרחש בעולם בכלל ועמו בפרט הכל ממש בא מאת ה'. ומכיוון ש"מאתו (יתברך) לא תצא הרעות" ו"אין רע יורד מלמעלה", הרי בוודאי ש"גם זו לטובה". אלא שלפעמים, דווקא בגלל גודלו ורב טובו של הטוב האלוקי, הוא גנוז וצפון ועד שנראה להיפך הטוב ממש. אבל כאשר האדם יודע ומחדיר בעצמו את האמת האמיתית שהכל ממש בא מה', ובוודאי כל מה שקורה עמו הוא בהשגחה פרטית ובכוונה מיוחדת מאת ה', ברור לו כי גם מה שנראה להיפך אין זה אלא לטובתו. וכאשר האדם מגלה בתוכו פנימה, על ידי התבוננות בכך, את מציאותו האמיתית של הרע הגלוי, שהוא בעצם הטוב הנעלם – הרי בכך מוציא הוא ומגלה את הטוב הפנימי, והוא גורם לכך שהטוב הנעלם יהפוך לטוב הנראה והנגלה גם בגלוי לעיני בשר בטוב הנראה והנגלה. כמבואר בארוכה בתניא באגרת הקודש ד"ה "להשכילך בינה" (סימן י"א), עיין שם בארוכה.

אולם תורת החסידות תובעת מאתנו עוד שלב קדימה: לא רק להאמין, להכיר, לדעת, ולהיות בטוח שהכל ממש בא מאת ה'. ומכיוון ש"אין רע יורד מלמעלה" הרי באמת ובפנימיות הכל לטובה, ובוודאי גנוז בזה טוב נעלם, ובסופו של דבר יתגלה הטוב גם בגלוי – אלא גם לבטוח בה', להיות בטוח בביטחון גמור, ללא שום צל של ספק וספק ספיקא (כנ"ל במכתב הרבי הריי"צ) כי הקב"ה אכן ייתן לו את הכל בטוב הנראה והנגלה. ולא רק אי פעם, מתי שיעלה ברצון ה', אלא אכן מיד ממש.

בנוגע לעבר, למה שכבר קרה, צריך יהודי להאמין כי גם מה שבחיצוניות לא הי' נראה טוב, הרי בפנימיות הי' גנוז בזה טוב פנימי ונעלם, וגם זו לטובה. אולם בנוגע למה שעומד לקרות, נדרשת מיהודי מידת הביטחון, לבטוח בה' ולהיות בטוח שאכן יהי' טוב בפשטות ובגלוי לעיני בשר, ולא רק בפנימיות ובהעלם.

וכדברי הרבי שליט"א מלך המשיח (לקוטי שיחות כרך ל"ו עמוד 3 ואילך – "ליקוט" שהרבי הוציא בשנת תנש"א, בימים שלפני התחלת מלחמת המפרץ ובקשר לכך):

"פירוש "ביטחון" אינו רק אמונה ביכולת ה' להטיבו ולחלצו מצרה כו', אלא שבוטח בה' שכן יעשה בפועל, שהדבר וודאי אצלו עד שהוא במנוחה גמורה ואינו דואג כלל. וכמבואר בחובת הלבבות ש"מהות הביטחון הוא מנוחת נפש הבוטח, ושיהי' לבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו בענין אשר יבטח עליו"."

ולא רק שהאדם נמצא במנוחת הנפש ביודעו שכל מה שבא עליו הוא מאתו יתברך, ואם כן בוודאי שהכל סוף סוף לטובתו – אלא הוא בוטח שיהי' לו אכן טוב בטוב הנראה והנגלה דווקא. שהקב"ה יחלצהו מן הצרה ויעשה לו אך טוב גלוי, גם אם לא מגיע לו הדבר כלל, כי הקב"ה מטיב גם למי שאינו ראוי.

וכדברי חובת הלבבות (המובאים בשיחה שם) "שיהי' מי שבטח עליו בתכלית הנדיבות והחסד למי שראוי לו ולמי שאינו ראוי לו. ותהי' נדיבותו מתמדת וחסדו נמשך, לא ייכרת ולא ייפסק".

ובספר העיקרים "אמר הכתוב והבוטח בה' חסד יסובבנו, כלומר, אף אם אין אינו ראוי מצד עצמו, מדרך הביטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בהשם".

ובכד הקמח "ובוטח בה' ישוגב מן הצרה בשכר הביטחון, אף על פי שהייתה הצרה ראוי' לבוא עליו".

וכמאמר הצמח צדק המפורסם (שהרבי שליט"א נוהג לחזור עליו הרבה מאד): "טראכט גוט – וועט זיין גוט" (חשוב טוב – ואכן יהי' טוב). וכפי שהרבי מדגיש שהדברים נאמרו "הלכה למעשה" (שממנה דווקא אפשר ללמוד הוראה למעשה בפועל) לחסיד שהי' אצלו מאורע של היפך הבריאות, והרבי ציווה עליו לחשוב טוב, ועל ידי כך אכן נהי' טוב בפועל ממש.

עד כדי כך הדברים מגיעים, שמובא שם (בהערה 40. עיין שם באריכות) מהבעש"ט (כתר שם טוב סימן שפ"ב) ש"כשרוצין ליפרע העונש למי שראוי לעונש, אזי נוטלין ממנו מידת הביטחון", שכן כל זמן שהאדם אכן בוטח בה' באמת ובתמים וסומך לגמרי על הקב"ה שלא יאונה לו כל רע ואינו דואג כלל, הרי אי-אפשר לעשות לו מאומה, ולא יוכל לפגוע בו שום דבר בלתי רצוי, גם אם מגיע לו עונש וכדומה על מעשיו הלא טובים. ו"על כן ראוי להתפלל לפניו יתברך שיתחזק בביטחון בו".

ולכאורה תמוה: על סמך מה יכול האדם להיות בטוח במאה אחוז שהקב"ה יעשה לו טוב גלוי, מניין לו כן – והרי ייתכן שמגיע לו עונש על מעשיו וכדומה?

ומבאר הרבי: "חובת הביטחון שנצטווינו עלי' אינה רק פרט (ותוצאה בדרך ממילא) מהאמונה שהכל בידי שמים ושהקב"ה הוא חנון ורחום. דאין צורך בחיוב מיוחד על זה. אלא חובה זו היא עבודה בפני עצמה, שמהותה וגדרה – שהאדם יסמוך ויישען על הקב"ה, עד שישליך כל גורלו ביד השם. כמו שכתוב "השלך על ה' יהבך", שאין לו שום משען בעולם בלעדו יתברך. ויש לומר שזוהי הכוונה במה שכתב בחובת הלבבות שביטחון הוא "כעבד האסור, אשר הוא בבית הבור ברשות אדוניו" שכל ביטחונו של האסיר הוא רק על אדונו ש"מסור בידו, ולא יוכל אדם להזיקו ולהועילו כו' זולתו". [ולכן מובן שביטחון זה בהקב"ה הוא באופן שאין המצב הטבעי משנה כלל, וגם אם על פי דרכי הטבע נמנע שיינצל, הרי הוא סומך על הקב"ה שאינו מוגבל בחוקי הטבע ח"ו].

"וזה גופא הוא היסוד לביטחונו של האדם שהקב"ה ייטיב לו בטוב הנראה והנגלה, גם אם אינו ראוי לחסד זה:

"אין הפירוש בביטחון, שמאמין, שכיוון שחסדי השם הם בלי מדידה והגבלה, בין לראוי בין לשאינו ראוי, לכן הוא יקבל את חסדי השם בלי שום עבודה מצדו (כי לפי זה בטל כל הענין דשכר ועונש) – אלא ביטחון הוא עבודה ויגיעה בנפשו, והיא מביאה את חסדי השם הבאים כתוצאה מעבודת ויגיעת האדם לבטוח בה': על ידי שהאדם סומך באמת ובעומק נשמתו רק על הקב"ה לבד, עד שאינו דואג כלל, הרי התעוררות זו גופא פועלת שהקב"ה מתנהג עמו באופן זה, שמטיב עמו (גם אם לולא זאת אינו ראוי לזה).

"וזהו תוכן הציווי "בטח בה'" (וכיוצא בזה) – שהאדם צריך להשליך את יהבו על הקב"ה שייטיב לו בטוב הנראה והנגלה. וכאשר הוא סומך על הקב"ה לבד (מבלי לעשות חשבונות, אם אפשר לו להינצל כו'), אזי ההנהגה עמו מלמעלה הוא מידה כנגד מידה. שהקב"ה שומר עליו ומרחם עליו, גם אם על פי חשבון אינו ראוי שיהי' טוב לו בטוב הנראה והנגלה דווקא.

"וזהו פירוש דברי הצמח צדק שהביטחון עצמו יביא לתוצאות טובות. שאינו ענין צדדי לבד בביטחון, אלא זהו גדר הביטחון שנצטווינו עלי' … שהביטחון עצמו הוא המביא וגורם לישועת ה'."

ומוסיף הרבי שם (בהערה 42) "להעיר מזוהר תצווה (קפד, ב) "עלמא עילאה לא יהיב לי' (לעלמא תתאה) אלא כגוונא דאיהו קיימא. אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין לי' מעילא, ואי איהו קיימא בעציבו כו' ". [העולם העליון אינו נותן לו (לעולם התחתון) אלא כפי שהוא (העולם התחתון) עומד (נמצא). אם הוא עומד במאור פנים מלמטה, אזי כך מאירים לו מלמעלה, ואם הוא עומד בעצבות כו'].

ומסיק הרבי: "ומכאן למדנו גם הוראה למעשה בפועל: כשאדם פוגע במניעות ועיכובים על שמירת התורה ומצוות, עליו לדעת, שביטול מניעות ועיכובים אלו תלוי בו ובהנהגתו. דאם יש לו ביטחון גמור בהשם, שהוא יתברך יעזור שיהי' טוב, עד שהוא במנוחה גמורה בלי שום דאגה כלל [וכמובן, ביחד עם זה, עושה כל התלוי בו בדרך הטבע לבטל מניעות הללו (כידוע שאין סתירה בין ענין הביטחון האמיתי בה' ובקשת סיבות בדרך הטבע … ורק צדיקים גדולים אין צריכים לבקש סיבות כו'. ואין כאן מקומו)] – הרי הובטחנו: "טראכט גוט וועט זיין גוט" (חשוב טוב ואכן יהי' טוב), שכן יהי' לפועל, שיתבטלו כל המניעות ועיכובים, וטוב יהי' לו בפועל ממש, בטוב הנראה והנגלה, לעיני בשר, למטה מעשרה טפחים".

"וכשם שבגאולת מצרים נאמר ש"בזכות הביטחון נגאלו ישראל ממצרים", על-דרך-זה הוא בהגאולה מגלות זה האחרון, כדאיתא במדרש ש"כדאי הן לגאולה בשכר הקיווי (עצמו)" – וכן תהיה לנו, שבזכות הביטחון של בני-ישראל ש"קרובה ישועתי לבוא", זוכים שהקב"ה יגאלנו, בגאולה האמיתית והשלימה." עד כאן לשון קדשו.

כאמור, הרבי שליט"א הגיה ופרסם שיחה זו במיוחד לקראת מלחמת המפרץ. ובה, כמו בשאר שיחות והוראות הקודש באותה תקופה, מדגיש הרבי שליט"א את היחס הנכון שצריך להיות לכל מה שמתרחש. מחד מורה הרבי לנהוג גם בדרכי הטבע ולשמוע להוראות האחראים על הביטחון, כפי שהתפרסמו אז תשובות הרבי בקשר למצב שהי' אז (חשש ממלחמה כימית): "במענה לשאלה: האם יש צורך להישמע להוראות הג"א – אטימת-חדר, לבישת מסכת-גז ועוד בעת האזעקה – כיוון שעל פי התורה ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר, ומאידך, ישנם הטוענים כי יש להם רגש של פחד (כיוון שבכל זאת 'נחתו טילים')": "דין בשולחן ערוך אל תפרוש מן הציבור, ובפרט במקום שיש גם פניית רבנים בזה. להעיר מציווי יעקב: למה תתראו. כל זה בנוגע למעשה. בנוגע להרגש – כבר מילתי' אמורה כמה פעמים. והזמן גרמא – שבת (שבוע) שירה. ובפרט שבכל מצב – אמרה תורה אור והבוטח בהוי' חסד יסובבנהו." (לקוטי שיחות כרך ל"ו עמוד 234). (בקשר ללקיחת מסכות) "אין צריכים להיות שונים מאחרים. אם כולם לוקחים – צריכים גם הם לקחת", (ובקשר לאטימת חדרים) "באם האנשים שאחראים על כך (המשטרה, הג"א) מבקשים לעשות את זה – יש לעשות זאת, שהרי לא מפסידים דבר מכך שעושים זאת. אין בזה סתירה לעמדתי בנוגע להמצב שם"

אבל כל זה הוא אך ורק כדי לקיים את ציווי התורה "אל תפרוש מן הציבור" ו"למה תתראו" (לא להיות שונים מכולם ולא להתבלט וכאילו להתנשא על אחרים) ולא לערער את סמכות האחראים על הביטחון. ובדברים שיש אכן צורך בדרך הטבע לנהוג באופן מסוים, יש לעשות, על פי הוראות התורה, את מה שצריך לעשות בדרך הטבע, כדי לעשות "כלי" גם בטבע (נוסף על העיקר, ה"כלי" ברוחניות, כדלקמן) לקבל את ברכות ה' והשגחתו המופלאה.

אבל מצד עצם העניין – "אין לזה שום שייכות לבני-ישראל". השייכות היחידה היא רק בזה שעל-ידי כך תגיע לתודעתם של יותר ויותר יהודים העובדה שישנו כאן נביא ה'.

וכדברי הרבי שליט"א ב"ליקוט" שיצא אז לפרשת וארא, בו מבואר שכל המלחמה בין האומות אינה אלא כדי שגם אותם מעטים שלא ידעו זאת עד אז, יכירו ויידעו בנבואתו של (יחזקאל) הנביא, "ולך אתן פתחון פה בתוכם וידעו כי אני ה'". ובנדון דידן – "הנבואה שישנה במלך המשיח קודם הגאולה" – "מלך המשיח עומד על גג בית המקדש, והוא משמיע ואומר להם לישראל ענווים הגיע זמן גאולתכם".

ולכן מוטלת חובה וזכות ואחריות נפלאה על כולנו ועל כל אחד ואחת לפרסם לעת כזאת את דברי הרבי שליט"א הנ"ל. כולל גם מה שהרבי מדגיש שהדבר אינו תלוי אפילו בהנהגתם של ישראל בתורה ומצוות. שכן אחרי כל מה שעם ישראל עבר, ובפרט בדור האחרון, ברור ובטוח ש"לא תקום פעמיים צרה", ולכל אחד ואחת מישראל יהיה אך ורק טוב, ובטוב הנראה והנגלה דווקא. וכפי שנאמר "פדה אלוקים את ישראל מכל צרותיו", ורק לאחר-מכן "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו".

ובכל זאת, כדי שנהיה "כלים" ראויים עוד יותר ועוד יותר לקבל את הברכה בכל הפרטים – והרי עיקר ה"כלי" הוא שנהי' באמת ראויים לזה לגמרי, ולא רק ה"כיס" ("קעשענע") שהוא ביצוע הדברים בגשמיות – עלינו להוסיף ולהדר יותר ויותר בתורה ומצוות בכלל, בקיום הוראותיו של הרבי שליט"א במיוחד, ובפרט ההוראה הקשורה לזמן זה ולמצב זה: "טראכט גוט – וועט זיין גוט" [חשוב טוב ויהיה טוב], ולחזק ולעודד יותר ויותר את רוחם של ישראל בהודעה הברורה שהקב"ה מגן ושומר על כל אחד ואחת.

שכן אם הדברים אמורים במישור האישי, במה שקורה לאדם עצמו ולמשפחתו, על אחת כמה וכמה במאורעות שקורים עם הציבור והרבים. ובפרט בקשר למה שמתרחש כאן בארץ ישראל, שזה נוגע גם לכלל ישראל. שאמנם בכל הנוגע לעבר, עלינו להאמין בה', (גם אם אין אנו מבינים זאת כלל וכלל, וכל המציאות זועקת "עד מתי?!") שהי' גנוז בזה טוב נעלם והכל הי' לטובה. אבל בנוגע לעתיד, לרגע הקרוב, עלינו לעודד ולחזק את עצמנו ואת הזולת, ולהיות בטוחים בביטחון גמור כי אכן יהי' טוב גלוי, כפשוטו ממש, בטוב הנראה והנגלה, שהרי "ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר". וביטחון זה עצמו פועל את הישועה וההצלה.

וביחד עם זה חובתנו וזכותנו במיוחד גם להתריע ולא להרפות מאלו האוחזים בהגה השלטון. שלא לנהוג שוב ושוב באותה הנהגה מטופשת, שיטת ה"הבלגה", "איפוק זה כוח" והפקר ביטחונם של מיליוני יהודים רחמנא ליצלן. וכפי שהרבי שליט"א מדמה זאת לניתוח כואב שעושים כדי להציל את החולה. ובאמצע הניתוח, כאשר כמעט מצליחים במשימה ומתקנים את הטעון תיקון, נבהלים לפתע מהדם הנשפך ומפסיקים את הניתוח. וכיוון שלא סיימו את הטיפול, חייבים למחרת להתחיל שוב בניתוח, ושוב מפסיקים באמצע, וחוזר חלילה. שזה בדיוק מה שקורה כאן בשנים האחרונות. ועלינו מוטלת חובת הזעקה והמחאה, לפרסם בקול רעש גדול את דעתו הברורה של הרבי שליט"א שיש לסיים את המלאכה עד תומה. ולמחות נגד אותה הנהגה מטופשת והרסנית שהייתה עד עתה, שהפקירה את ביטחונם של מיליוני יהודים רחמנא ליצלן. ולמה הדבר דומה – למי שקופץ מגג גבוה לתהום. שברור ופשוט שאסור בשום אופן להסתפק רק בביטחון גמור בה', אלא חייבים לעצור את ההתדרדרות לתהום. ואף על פי כן, גם במצב זה הקב"ה שומר ומגן על כולנו ועל כל אחד ואחד, כפי שרואים ושומעים בפועל על ניסים ונפלאות שקורים ממש בכל יום, למרות שאין זה פוטר אותנו מלפעול ולעשות.

ויהי רצון שלפחות עתה ינהגו כהוראות הרבי שליט"א מלך המשיח ויסיימו אכן את המלאכה עד תומה. שאז, כפי שמבהיר הרבי (בשיחה למר קצב ביו"ד שבט תשנ"ב): "ביטחון של ארץ ישראל הוא מה' אחד. ובאם יתנהגו בהתאם בכל התוקף הדרוש כפי שצריכים, אז אין מה לדאוג בנוגע לביטחון של ארץ ישראל". ובשיחת ט"ו בשבט תשנ"ב: "צריכים לעמוד בתוקף ולבטל לגמרי הקא-סלקא-דעתך והדיבור על דבר מסירת שטחים מארץ ישראל שבידינו לאומות העולם, אפילו לא שעל אחד, ואפילו לא חוט השערה, אלא לשמור על שלימות הארץ … ביחד עם שלימות העם ושלימות התורה – שלימות משולשת ונצחית". ואז יראו בגלוי כיצד מתקיים הפסוק "ונתתי שלום בארץ", שלום אמיתי ונצחי שניתן על ידי הקדוש ברוך הוא".

ובחזרה לעניין הביטחון בה'. שאם במישור האישי והכללי הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה בכל הנוגע למציאות הגלות. שאף כי בנוגע לעבר, עלינו להאמין בה' שהי' גנוז בזה טוב נעלם והכל הי' לטובה – למרות שאין אנו מבינים זאת בשום אופן, ומעומק הלב והנפש פורצת ונובעת בכל תוקפה זעקת "עד מתי?!" ואי אפשר עוד  וכו'. וזעקה זו חייבת להישמע בכל תוקפה גם עתה (אם כי העיקר הוא עתה הביטחון והשמחה כנ"ל), מה גם שהיא כוללת, כידוע, גם את הכרזת "יחי המלך!" – אבל בנוגע לעתיד, לרגע הקרוב, עלינו להיות בטוחים, ואכן מובטחים אנו ובטוחים בביטחון גמור, כי אכן הגאולה באה בפועל ממש ותיכף ומיד ממש כפשוטו. וביטחון זה עצמו פועל שאכן תהי' הגאולה בפועל ממש תיכף ומיד ממש.

שזה הי' נכון גם בשנים קודמות, בזמן שהגלות מצד עצמה עדיין הייתה יכולה להימשך, ובכל זאת האמונה והביטחון הגמור היו יכולים לפעול את ביטולה והפיכתה לטוב. על אחת כמה וכמה אצלנו, שהובטחנו, על ידי מי שרק הוא יכול להבטיח "בוודאי ובוודאי, ללא כל ספק וספק ספיקא, שכבר הגיע זמן הגאולה… ועד להכרזה ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", שכבר בא, היינו, שעומדים כבר על סף התחלת ימות המשיח, על סף התחלת הגאולה, ותיכף ומיד המשכתה ושלימותה",

והרבי דורש לעסוק ללא הרף בענייני גאולה ומשיח – "לא (רק) בתור "סגולה" למהר ולקרב ביאת המשיח והגאולה, אלא (גם ו)בעיקר כדי להתחיל "לחיות" בענייני משיח וגאולה, "לחיות עם הזמן" דימות המשיח, עי"ז שהשכל נעשה ממולא וחדור בהבנה והשגה בענייני משיח וגאולה שבתורה, ומהשכל מתפשט וחודר גם ברגש הלב, ועד להנהגה בפועל במחשבה דיבור ומעשה באופן המתאים לזמן מיוחד זה, שעומדים על סף הגאולה, ומראים באצבע ש"הנה זה (המלך המשיח) בא … ולכל לראש המחשבה וההתבוננות לידע ולהכיר שעומדים כבר בהכניסה לימות המשיח, "הנה זה בא", ועד "באופן ד"היסח" ולמעלה מן הדעת".

ובפרט כשהרבי מדגיש (בשיחה המפורסמת משבת פרשת שופטים תנש"א) שדברים אלו, אודות "הנבואה העיקרית – ש"הנה זה משיח בא", נאמרים "לא (רק) בתור חכם ושופט". שאז עלול להיות שקיומם יהי' רק ברוחניות, כמו הקיצין שנאמרו בעבר, "אלא בתור נביא, שזהו בוודאות". ומציין למאמר של אדמו"ר הזקן שהקיצין שנאמרו בעבר התקיימו רק ברוחניות ולא הגיעו לעולם הזה, אבל "מכיוון שבא הדבר לפיו של נביא" בוודאי יתקיימו כפשוטם ממש. ועל כך כותב הרבי שכעת נאמרים הדברים בתור נבואה ממש!

במצב כזה, על אחת כמה וכמה שצריך להיות וישנו ביטחון גמור בהתממשות הדברים לעינינו עיני בשר כפשוטם ממש תיכף ומיד ממש. ביטחון מוחלט במי שרק בו אפשר לבטוח באמת ורק הוא יכול להבטיח באמת. והוא אכן מבטיח לנו בכל התוקף והעוצמה. והביטחון הוא עד כדי כך, שמתחילים כבר בשירה ובשמחה על הישועה והגאולה, עוד באותם רגעים שעדיין לא רואים את הגאולה ונדמה ש"הכל הולך הפוך" ממה שהי' צריך להיות. וביטחון זה עצמו הוא ה"כלי" להתגלות השלימה בגאולה האמיתית והשלימה.

וכפי שהרבי מסיים באותה שיחה מופלאה: "וכשם שבגאולת מצרים נאמר ש"בזכות הביטחון נגאלו ישראל ממצרים", על דרך זה הוא בגאולה מגלות זה האחרון, כדאיתא במדרש ש"כדאי הן לגאולה בשכר הקיווי (עצמו)" – וכן תהי' לנו, שבזכות הביטחון של בני ישראל ש"קרובה ישועתי לבוא", זוכים שהקב"ה יגאלנו, בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש."

יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.