עשרה ניסים נעשו לאבותינו במקדש, שם עלו שבטי י-ה לרגל, ומשם פשטו בארץ ישראל כולה (פרקי אבות פרק ה). אחד מהם הוא שלא הזיק נחש ועקרב בירושלים.

מבאר הרבי מליובאוויטש, נחש רומז לפירוד ושנאת חינם, וכמו שכתוב: "ואיבה אשית בינך ובין האשה".

ואכן, איך יתכן פירוד ושנאה בירושלים הבנויה, שהיא "עיר שחוברה לה יחדיו", עיר העושה את כל ישראל חברים…

כשם שלא היה בירושלים מחלוקת של נחש "שארסו חם", כך לא היה מקום לפירוד באופן של קרירות המרומז בעקרב ש"ארסו קר" (ביאורים לפרקי אבות).

זוהי רק אחת הדוגמאות לכוחה העל טבעי של האדמה עליה אנו חיים, כח החיבור, כח העושה את כל ישראל לחברים.

אך כיצד נזכה לכח זה?

מסביר אדמו"ר מסלונים, יהודי זוכה לקדושת ארץ ישראל על ידי האמונה. ככל שיתייגע יותר וישריש בקרבו את האמונה בכוחה העל טבעי של ארץ ישראל, כך יזכה  יותר לקדושת הארץ. ומי שאינו מאמין בה אינו יכול להתקיים בה (נתיבות שלום, פרשת בשלח).

ועוד ידוע, שעתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו. ירושלים תתרחב ללא מעצור, ולא תזדקק עוד לחומותיה, המסמלים מצד אחד עוצמה ומצד שני שבריריות הניתנת לפריצה ואף לחורבן. ירושלים לא תצטרך להתגונן עוד בפני אף אחד. זאת בזכות אמונתה המוחלטת בהשם.

"פרזות תשב ירושלים" – ראשי תיבות: פתי, "פתי יאמין לכל דבר". שתתמלא ירושלים באמונה מוחלטת בהשם המביט בה מראשית השנה ועד אחריתה, מביט בה ומתאווה לשכון בתוכה, ואליו תיפתח ואליו תתמסר.

ומהיכן האמונה העזה הזו באדמת ארץ ישראל?

מעם ישראל שלו ניתנה ארץ חמדה, ובמיוחד מנשי ישראל.

במתן תורה קדמו נשים לגברים: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבית ישראל". גם בעשיית המשכן: "ויבואו האנשים על הנשים". כך גם בכניסה לארץ ישראל, כמו שמבאר רש"י: "אבל על הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהן מחבבות את הארץ: האנשים אומרים "נתנה ראש ונשובה מצרימה" והנשים אומרות:" תנה לנו אחוזה"… (במדבר כו סד). בנות צלפחד, שחיבתן גדולה לארץ ישראל, מבקשות בה נחלה.

ואכן בקבלת התורה, בבנית המשכן ובכניסה לארץ ישראל היתה לנשות ישראל זכות מיוחדת וגם ניתנו להן כוחות מיוחדים להובלת עם ישראל ליעדו. 

מפליא, מהיכן נבעה חיבתן המיוחדת של הנשים לארץ ישראל? ובכלל למה לנשים להסכים לטרחה היתירה בכניסה לארץ ישראל? אולי היה להן נוח יותר להישאר במדבר כעצת המרגלים?…

הרי במדבר אכלו מן שירד להם מן השמים, ושתו מים מבארה של מרים, הלבושים גדלו עמהם וענני הכבוד גיהצו אותם. ואמנם כניסה לארץ ישראל משמעה להסכים לעבוד, לעבוד קשה, אלא שבגלל תכליתה הנשגבה לבנות לקב"ה דירה בתחתונים נעשית העבודה ברצון ובשמחה (שיחת הרבי מליובאוויטש י"ב תמוז תשי"ז,).

זהו יחודה של בת ישראל ונקודת הזיהוי הנשית שבה, שאינה מתבלבלת מן החיצוניות, ותמיד היא צועדת בגאון ובנחישות לתכלית, לגאולה, גם אם הדבר כרוך בטרחה יתרה. באמונתה המוחלטת בקב"ה ובתורתו מגלה בת ישראל את ארץ ישראל הטמונה בארץ כנען, את הקדושה הטמונה בארץ שבעת העמים.

השאלה היא מה זה אומר לנו היום, כאן ועכשיו? כיצד אנו חיים את האמונה, את הכוחות האדירים, שחנן אותנו הקב"ה?

היום שכינתא בגלותא, השכינה – אמא שלנו בעפר, ומי אם לא אנחנו ובמיוחד הנשים יכול להבין אותה, להזדהות איתה ולהקימה מעפרה.

יהודים יקרים, חייבים להתעורר!

ובמיוחד את, בת ישראל, התעוררי התעוררי…

אחותי, בא אורך קומי אורי.

קומי לבשי בגדי תפארתך עמי,

ועשי הכל לגלות את האוצרות הטמונים בארץ חפץ.

על כל אחד מאתנו לגלות את ארץ ישראל שבתוכנו, ואת ארץ ישראל שבה אנו חיים…

והמעשה הוא העיקר!

כל אחד ישתמש ביכולתו היחודית בה חננו ה' לגלות את ארץ ישראל! להקים את השכינה!