"אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא: "(במדבר לא, ד) מפרש רש"י:  לכל מטות ישראל – לרבות שבט לוי:

קבלו קטע מדהים. לפני שנה בדיוק, אבל בדיוק, התחוללו מהומות במצריים. ושוב עם ישראל היה במתח. כאז כן היום. החבר'ה לא נרגעים כמסתבר, וזה לא משהו עונתי.

אין  ספק. יש כאן תהליכים גאולתיים שהעולם עובר שכל מזרחן עומד המום מולם ובדיעבד מנסים להסביר בכל מיני דוקטרינות מלומדות איך ולמה. אך מצב שבו ישראל תמיד מאוימת, ככבשה רועדת בין 70 זאבים עצבניים זה משהו שכתוב בתורה מאז ומעולם. זה ההסבר היחידי.

בפרשתנו, פרשת מטות מסופר על מלחמת מדיין – לאחר חטא זמרי וכזבי, הנשיא המכובד לשבט ראובן, שחטא לעיני כל עם כזבי בת צור המדיינית ועוד העז להתקיף את משה על מחאתו בעניין יוצא פנחס ועושה מעשה. מעשה של קנאות. מעשה חד פעמי וקיצוני אך כזה שהביא לו שכר גדול והמפרשים אומרים שבאותה דקה ובאותו זמן – זה היה המעשה שצריך היה להיעשות למרות שאין פוסקים כך. הוראת שעה מה שנקרא.

בזכות מעשהו של פנחס שככה חמת ה' וישראל יוצאים למלחמה במדיין שניסה לפורר ולהחליש את העם מבפנים וכמעט הצליח. בניגוד לכל מלחמה אחרת, במלחמה זו גם הלוויים קיבלו צו 8 וגויסו למילואים.

מלחמת מדיין הייתה שונה מכל המלחמות האחרות. היא לא נועדה לצורכי כיבוש ארצות, אלא מטרתה הייתה "לתת נקמת ה' במדיין". המדיינים התייצבו כנגד הקב"ה והחטיאו את ישראל, והמלחמה בהם נועדה להכרית את אויבי ה'. במלחמה כזאת נדרשו גם בני לוי להשתתף, שכן זה חלק מתפקידו של 'חיל השם' – למלא את "נקמת ה'".

תורת החסידות אומרת כי מלחמת מדיין של ימינו היא "מלחמת המדון" כלומר, עם ישראל, שהוא בבחינת שבט לוי של העולם כולו חייב לצאת למלחמה. עכשיו. איזה מלחמה? מלחמה במדון!

בחילוקי הדעות. בריב. בהכפשות. בהאשמות ההדדיות. בטוקבקים המרושעים. וזה קשה מאוד. כי לכל יהודי עשר דעות, לפחות. ויש קצוות בעם, ויש קבוצות ולא רק בפייסבוק. יש אסכולות ודעות ופוליטיקות שמפרידות ומפלגות וכל אחד רוצה וחש צורך בוער להשמיע את קולו.

הדברים חייבים להיאמר. בכדי ללבן ולברר את האמת חייבים לדבר ולהסביר, אך אסור שהדבר יהיה מתוך ריב ומדון. זוהי המלחמה שכולנו מחוייבים לה וכולנו מגוייסים לה. מלחמת מצווה שאפילו ללוויים אין פטור ממנה.

רק ככה ננצח, כי עם ישראל, כוחו באחדותו.

שבת של שלום שקט אהבה ואחווה

(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כג, עמ' 209)