אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן (במדבר ל"ג פס' א)

יש מישהו שעוד לא קלט מה קורה סביבו? את ההתעוררות העצומה של עם ישראל לתמוך, לאהוב, לחבר לתת ולחבק איש את רעהו? תמונות לא יאמנו רצות בוואצפ וברשתות החברתיות. שכם מול שכם דתיים חרדים חילונים מתגייסים ונותנים מכל הלב. חיילים אמיצים וגיבורים, חדורי מטרה ושליחות מראים לנו כמה הם מוכנים למסור נפשם למען עם ישראל, ועם ישראל משיב להם אהבה עד לב השמיים. באמצע יש תקשורת וכמה פוליטיקאים שמנסים להפריע אבל מה שיפה, זה שבניגוד לפעם, שמוקדי הכוח היו בידיהם בלבד וזכות הביטוי שהיתה שמורה למעטים כיום בזכות המדיה הדיגיטאליים ואמצעי התקשורת המהירים והבלתי אמצעיים הכוח עבר אל העם.

המשוואה התהפכה: במקום שהאזרח הקטן ינהה אחר הפוליטיקאי והעיתונאי, היום הם רודפים אחר האזרח הקטן ומנסים להדביק את הקצב.

נשאלת השאלה: מדוע, למען השם, מצב זה צריך להתחולל מתוך מצוקה לאומית? מתוך מצב מלחמתי שנולד מתוך טרגדיה? מדוע חטופים, דם והרג חייבים להיות מעורבים בעניין? האם באמת אי אפשר בעיתות שלום ונחת לאהוב זה את זה? לכבד ולחבק זה את זה?

בפרשת מסעי אנו מקבלים על כך תשובה מעניינת לאור תורת החסידות. פרשת מסעי מתארת ומונה את כל נקודות המעבר והעצירה של בני ישראל במסעם אל ארץ ישראל. חלק מהמקומות, כפי ששמם מעיד עליהם צויינו בשל החטאים החמורים שחטאו בהם בני ישראל. מילא זה, אבל הבעל שם טוב אומר כי סיפור המסע הזה הוא למעשה אבטיפוס של כל חייו של יהודי. אנו נמצאים במסע תמידי וחיינו שזורים עליות וירידות, נפילות והתגברויות. ושוב נשאלת השאלה מדוע נגזר עלינו לחיות חיים רצופי מהמורות? סתם כדי לנסות את סף הכאב שלנו? לבדוק נקודות שבירה?

הדבר יובן על-פי ביאורו של הבעל שם טוב, שהמסעות עצמם באים מעולם הקדושה, והעובדה שחלק מהמסעות התדרדרו למקומות לא טובים נגרמו בגלל מעשיהם של ישראל, שניתנה להם בחירה חופשית ויש בכוחם לקחת דבר חיובי ולהפכו לשלילי. לו היו בני-ישראל בוחרים בטוב ("ובחרת בחיים"), היו כל המסעות מתקיימים בעולם הקדושה עצמו, עליות מחיל אל חיל.

כלומר, חיינו שזורים "חומרי גלם" וביכולתנו, כבעלי זכות בחירה חופשית לעשות עימם דברים חיוביים או שליליים. ומכאן שהמהמורת שבחיינו אינן בהכרח 'גזירת שמיים' אלא פרי בחירה חופשית שלנו.

גם במקומות שבהם נראה כאילו גזירה רעה, חס וחלילה, יהודי צריך לראות בכל אירוע הפוקד אותו כדבר חיובי, שמגיע אליו מאת הקב"ה כדי להתעלות עוד יותר בעולם הקדושה. פנימיות התורה, תורת החסידות, מגלה את הטוב  הפנימי והאלוקי שבכל דבר ונותנת לנו כוח להפוך אפילו דברים שליליים ל'סם חיים'. דוגמא לכך אנו רואים במוחש בימים אלו ממש. בימים לא פשוטים, ימי בין המיצרים שבהם מאז ומעולם פקדו אירועים קשים את עם ישראל: מי"ג תמוז ועד ט' באב, ימי חורבן וקושי, שעליהם נאמר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים"  יכולים ליהפך לימים של דיכאון ו'באסה' כללית. המלחמה מבחוץ רק מחזקת את תחושת הקושי, אך באופן מופלא וגאולתי לחלוטין עם ישראל מתעורר ובוחר להפוך את הרע, לטוב. את הקושי לאחדות ואת המצוקה לאהבת ללא גבולות. כבר עברנו מלחמות ומבצעים אך מדובר הפעם במשהו אחר. מרגישים זאת, רואים בעיניים ושומעים באזניים. תורמים לכך אמצעי המדיה המתקדמים. למעשה זהו חלק מתהליך גאולתי שבו דווקא בימים אלו, אנו קמים מעפר הגלות, שנגזרה עלינו עקב סיבת שנאת חינם, ובאופן של בחירה חופשית משנים והופכים את התמונה! מפסיקים להסתכל על חיצוניות ומתחברים לנקודה הפנימית שלנו שעליה אמר אדמו"ר הזקן בספר התניא "ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים. (תניא פרק ל"ב)

כלומר, בלי שום קלישאה באמת כולנו מחוברים למקור אחד, רק שעד היום נתנו לגופים, לחיצוניות להפריד בינינו ובימים אלו ממש אנו מגלים שבפנימיות – כולנו אחד. וזו מעלת התחנות הקשות שבדרך, המגלות לנו את האמת החבויה בכל אחד ואחת מאיתנו במסע האישי והלאומי לגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש!!!

(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1083)