תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).
פרשת דברים – המנהיג שמוביל קדימה
הקראת כתבה
ימים לא פשוטים עוברים על עם ישראל. ימי בין המיצרים הם כאלה. תמיד היו כאלה. מזמן חורבן שני בתי המקדש דרך כל שנות גלותו של עם ישראל התרגשו פורענויות על עם ישראל וצרות באו עליו. אלו ימים של סכנה ויש לנקוט בהם משנה זהירות. גם המלחמה שנכפתה עלינו מאותתת כי עם ישראל עוד לא הגיע למנוחה ולנחלה, אך הפעם זה שונה. התעוררות רוח האחדות בעם, התמיכה בצה"ל ובצדקת דרכו, אחדות הלבבות הנדירה שזה שנים לא נראתה פה מהווה כר נוח ומצע חיובי להנהגה ראויה ואמיצה. העם ממתין למוצא פיהם של מנהיגיו ומוכן ללכת אחריהם באש ובמים אך נראה שדווקא מצד ההנהגה אין אמירה ברורה. איש בצמרת לא מוכן לנקוט עמדה ולומר דברים ברורים, אפשר להבין את גודל האחריות, אך האם לא לעת כזאת הגעתם עד הלום? מנהיגות נמדדת בשעת מבחן.
פרשת השבוע מזמנת לנו הצצה על מנהיגות ראויה באמת:
"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר: יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:" (פרק א', פסוק ה'-ז')
משה רבינו, 'רעיא מהימנא' (הרועה הנאמן) מתחיל בהבנת הרציונאל: הואיל משה באר להם את התורה.. כלומר משה מוסר לעם ישראל את הזכות האלוקית, את המניפסט הכתוב שהובטח עוד מימיו של אברהם אבינו, את הקוד האמוני שבשמו הם יכולים ללכת קדימה והוא התורה. הוא לא רק מוסר אותה, הוא גם מבאר אותה להם. נותן להם כלים להבנה והשגה כל אחד בשכלו ומוריד את הדברים לפרקטיקה. הוא מורה לנו הוראה בחיי המעשה שלנו. הדברים כוונו לא רק לבני-דורו של משה כהוראת שעה, אלא גם לדורות הבאים, כפי שהוא מוסיף "לאמר" – יש לומר ולהעביר הוראה זו מדור לדור.
ומהי ההוראה? "רב לכם שבת בהר הזה" ההר, הוא הר סיני. המקום הקדוש ביותר עד כה שבו ישראל קיבלו את התורה מהקב"ה. אך משה מסביר כי די ישבו והתחממו בצילה של השכינה. שלב הנמנעות מיצה את עצמו. מספיק ללכת במדבר ולאסוף נסיונות ושיעורים לחיים. הגיע הזמן ליישם ולעבור מתאוריה לפרקטיקה.
ולכן: "פנו וסעו לכם ובואו אל הר האמורי ואל כל שכניו… עד הנהר הגדול נהר פרת". משה מצווה על בני ישראל לפרוץ קדימה. הצטיידתם עד כה במטען רוחני רב, קיבלתם את התורה, למדתם מנסיונות והזדככתם מטומאת מצריים, קיבלתם לחם חינם, הוא המן, וכל צרכיכם התמלאו באופן ניסי על ידי עמוד האש, עמוד הענן, בארה של מרים ועוד, הגיע הזמן לעבוד. פנו וסעו לכם מאיזור הנוחות שלכם ועם כל המטען הרוחני והגשמי שקיבלתם, תתחילו לכבוש ולהתיישב. היכן? בהר האמורי. תורת החסידות מלמדת כי "הר האמורי" שבו ישב עם ישראל, מסמל בפנימיותו את הסטרא אחרא, המציאות המתנגדת לקדושה. ודווקא שם מורה להם באצבע משה ואומר להם, קדימה לכבוש.
אין המדובר בשליחות צבאית בלבד. למעשה, כל אחד מאיתנו חיילים בקרב הזה. זו שליחותו של כל יהודי, ללכת גם למקומות שנדמים כ"הר האמורי", למקומות מנותקים מיהדות ומקדושה, ושם לחפש יהודים. יש לגלות בהם את נשמתם הטהורה, את החלק א-לוה שבקרבם. להזכיר להם שהם בנים של מלך מלכי המלכים הקב"ה, האוהב אותם יותר מכפי שהורים אוהבים את בנם-יחידם שנולד להם לעת זקנתם, ובדרך זו לקרבם לתורה ולקדושה. גם במקומות הכי פנימיים שלנו שבהם שולט "האמורי" ביד רמה. המקומות הספקניים, הציניים, המזלזלים, המקטינים וזורעי הפחד והיאוש.
בהמשך הדברים רומז משה רבנו גם את היעד והמטרה הכללית של כל העבודה הזאת: "עד הנהר הגדול נהר פרת". על-ידי שמגיעים לכל קצווי תבל ומבררים את ניצוצות הקדושה שטמונים בכל מקום, זוכים לגאולה האמיתית והשלמה ולקיום הייעוד "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך", כאשר הקב"ה ייתן לנו את כל הארץ, "עד הנהר הגדול נהר פרת".
בשורה התחתונה, עם ישראל מוכן ויכול לעשות את מה שמוטל עליו. דרוש רק מנהיג אמת, רועה נאמן ומסור שיקח על עצמו את המשימה הכבדה הזאת, לבאר את הרציונאל, להסביר אותו לכל אחד ואחת, ליטוע בהם אמונה בצדקת הדרך ולהגיד להם: קדימה. בכל דור ודור יש מנהיג כזה, משה שבדור, שהוא ניצוץ משיח. גם בדורנו. צריך רק לבקש אותו ולדרוש: רוצים את המנהיג האמיתי. רוצים את הרבי מלך המשיח עכשיו.
(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 695)
פרסום תגובה חדשה