החודש ומזלו

חודש מנחם-אב הוא החודש החמישי לחדשי השנה, לפי הלוח העברי מאז יציאת מצרים, עפ"י הנאמר בתורה על חודש ניסן "החודש הזה לכם ראש חדשים".

מזלו של החודש הוא אריה, ואעפ"י שאין ישראל נשלטים ע"י המזלות, אבל מכיון שישראל שולטים במזלות, לכן משתמשים בהם, והשימוש הוא לעניני קדושה.

בילקוט ירמיה[1] מבואר: עלה ארי' (נבוכדנצר) במזל ארי' (החודש החמישי) והחריב אריאל (המקדש), על מנת שיבא ארי' (הקב"ה) במזל ארי' (החודש החמישי – אב) ויבנה אריאל.

והיינו שהחורבן בחודש אב הי' על־מנת ובכדי שיבנה בית המקדש השלישי, שהוא בנינא דקוב"ה – בנין נצחי, שמעלתו היא באין ערוך לעומת בית ראשון ושני – בנינא דבר נש- שלא היה להם קיום.

נמצא שהחורבן עצמו בחודש אב, הוא התחלת הבנין וחלק ממנו. וכידוע ש"הסותר על מנת לבנות", הרי מכיון שכונת הסתירה היא – הבנין שיבוא אחריו, הרי הסתירה היא ראשית הבנין.

וכמאמר הבעש"ט עה"פ "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע"[2] – שלא זו בלבד, שעל אף הצרה תבוא אחר־כך ישועה, אלא עוד זאת – שהצרה עצמה מביאה את הישועה.

אעפ"י ששמות החדשים עלו עם בני ישראל מבבל.

והיינו, שכל שמות החדשים הנקוטים בידינו כיום, אינם בלשון הקודש, אלא בלשון כשדים, והם בדרך כלל שמות פרסיים.

וגם חודש אב נקרא כך בבבל, בל' אשורית – על שם עניני תקופה זו בשנה, כפי שנקראים באשורית, ולכאורה איך מיחסים כונות רוחניות לשמות אלו?

אך הענין הוא, כי באמת שמות החדשים – שמות של קדושה הם, אשר שרשם בתורה, ורמוזים בהם ענינים רוחניים נעלים. ויש בהם ניצוצות נעלים דקדושה, בין אם הם בלשון כשדים ובין אם הם בלשון הקודש, אלא שנפלו בגלות לתוך הקליפות, עד שבאו בני ישראל לגאלם מהגלות ולגלות את משמעותם הרוחנית.

ולזה כיונו חז"ל באמרם: "שמות החדשים עלו בידם מבבל"[3], והיינו, שהמשמעות הרוחנית של החודש – הרמוזה בשם של החודש – נתחדש ועלה מבבל.

(ועיין בס' השל"ה הקדוש תם, ב. אודות נפילת מילים מלשון הקודש ללשונות לעז).

השם אב לחודש החמישי הוא קדום ביותר[4] מכל מקום מנהג ישראל לקרוא לחודש זה בשם מנחם אב. ויש שהיו כותבים רק מנחם, כשהכונה מנחם-אב. ומנהג ישראל דין הוא, המתבטא אף בהלכות חמורות כגיטין וכדו'.

חודש אב מסמל מצב שלילי – חורבן המקדש. ולכן מבקשים אנו – מנחם-אב, שהקב"ה ינחם אותנו על־אף הצרות שפקדונו בחודש אב.

אולם השם אב לכשלעצמו אף על פי שהוא מלשון כשדים, הריהו מבטא גם מצב חיובי ביותר בלשון הקודש, טוב יותר אפילו ממנחם.

וכמארז"ל: דרכו של אב לרחם וכו'

ודרכה של אם לנחם וכו'[5]

שורש הענין ברוחניות הוא, שהרחמים נובעים מבחינת אב – ספירת החכמה, ואילו הנחמה נובעת מבחינת אם – ספירת הבינה, שלמטה מהחכמה.

ההבדל בין רחמים לניחומים, שבעוד הניחומים מתייחסים לצרה קיימת, כמו ניחום אבלים ר"ל, שהנחמה אינה מבטלת את האבל. ולעומת זאת הנה הרחמים מבטלים את הצרה מעיקרה, והחיסרון מתמלא.

ולכן מקור הרחמים הוא אב – חכמה, שלגבה כל הבריאה בטלה במציאות, וכאין ואפס, על כל מגבלותיה וצרותיה. ואילו ספירת הבינה – אם, שלגבה הנבראים קיימים כמציאות – היא מקור הנחמה המתייחסת גם אל הצרות כמציאות קיימת.

נמצא אפוא שלושה ענינים הם:

1) חודש אב – שלילי(חורבן).

2) מנחם אב – נחמה על מצב שלילי.

3) אב – חיובי (רחמים).

וכך הוא סדר הענינים מלמטה למעלה;

בתחילה – קודם עבודת האדם – הרי "משנכנס אב ממעטין וכו'" – לגריעותא.

ואחר כך ע"י עבודת האדם נעשה החודש מקור לנחמה, על־אף הצרות שבו, ע"י כח הבינה – "אם".

ולבסוף מגיע האדם לבחינת אב – חכמה, ענק הרחמים, שמבטל את הצרה והופכה לצהר.

ומכל מקום נשאר השם מנחם אב גם לעתיד לבוא, אף על פי שאז לא יהיה אפילו זכר לצרה, שתתהפך לטוב מוחלט, ומה צורך יהי' בנחמה?!

אלא מכיון שמצד עוצם גילוי החכמה העליונה אפשר שיגרם ביטול ושבירת מציאות הבריאה ח"ו, וזה מנוגד לכונה העליונה, כי ה' חפץ בקיומה של הבריאה, כדי להיות לו ית' דירה בתחתונים. לכן צריכה החכמה להתיחד עם ספירת הבינה כדי שהנבראים ישארו במציאותם המוגדרת, ועם זאת יהיו חדורים באור החכמה שלמעלה מסדר ההשתלשלות ־ מנחם-אב.

מקורות לעיון:

לקו"ש ח"ד 1080, ח"ט 296

אירועים כלליים בחודש מנחם-אב:

א' במנחם-אב

יום ההסתלקות של אהרן הכהן חל ביום א' מנחם אב.

אהרן הכהן היה שושבינא דמטרוניתא, שהי' מעלה את הנרות – נשמות ישראל, ומאירן באלקות. ולכן הי' אוהב שלום וכו' ומקרב אף את הבריות לתורה. וע"ע.

ה' במנחם-אב

יום ההילולא של האריז"ל. מגלה פנימיות התורה.

רבי יצחק לוריא אשכנזי, המכונה בראשי תיבות שמו – האר"י החי נולד, בירושלים ת"ו ונתיתם מאביו בילדותו, עבר עם אמו להתגורר בבית דודו – אח אמו – במצריים ושם גם התחתן עם בת דודו.

בבית דודו התבודד ועסק בתורה ובעיקר בפנימיות התורה והגיע למעלות נשגבות ביותר בהתאם לגודל נשמתו העצומה.

כשחזר לארץ הקודש התישב בצפת והחל לגלות את תורת הקבלה ולימד את תלמידיו – גורי האר"י – אשר רשמו את דברי תורתו (כתבי האר"י).

נסתלק בשנת ה'שלב.

ט' במנחם-אב

חמישה דברים אירעו לאבותינו בתשעה באב:

1) נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ.

2) יום שריפת בית א-לקינו – בית ראשון.

ואף ששכינה לא זזה ממקומה, מכל־מקום גילוי השכינה בטלה, וירדה לגלות ביחד עם בני ישראל, עד יום שיבת ציון[6].

3) יום שריפת בית א־לקינו – בית שני.

וגם כאן, אף ששכינה לא זזה ממקומה, מכל מקום גילוי השכינה בטלה, וירדה לגלות ביחד עם בני ישראל, עד בוא הגאולה במהרה בימינו אמן.

4) נלכדה ביתר.

5) נחרשה העיר.

ט"ו באב

אמרו רבותינו ז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים"[7], ומבואר בחסידות עפ"י מה דאיתא בפרי עץ חיים שעיקר היום־טוב דט"ו באב הוא שאז הוא שלימות מילוי הלבנה (קיימא סיהרא באשלמותא), וכתוצאה מענין עיקרי זה, אירעו בט"ו באב אירועים משמחים נוספים המנויים בגמרא, וכמו שכלו מתי מדבר וכו'.

הטעם שדוקא בט"ו באב – מילוי הלבנה, חל יום־טוב – שלא היו עוד ימים טובים כאלו, כי מכיון שישראל נמשלו ללבנה, הנה בזמן שלימות הלבנה, הרי זה זמן השלימות של כנסת ישראל, זמן הנישואין דישראל עם הקב"ה.

ואף על פי ששלימות הלבנה נעשית בכל חודש מחדשי השנה, מכל מקום, השלימות הבאה לאחר החורבן והחיסרון שאירע בט' באב, היא שלימות נעלית יותר מהשלימות שמצד עצמה.

ולפי גודל הירידה והגירושין בט' באב, כך גודל העליה ושלימות הנישואין של הקב "ה עם כנסת ישראל – בט"ו באב.

ומכיון שהירידה והגירושין של ישראל, שהיא ענין הגלות, בא לידי ביטוי בעיקר – בחורבן בית המקדש, מובן אם כן, ששלימות הנישואין שבא אחריו, בא לידי ביטוי בעיקר – בבנין בית המקדש השלישי – בנין נצחי.

ועוד זאת, שמלבד העובדה שגודל העליה בט"ו באב מקביל לגודל הירידה של ט' באב, הנה גם התחלת העליה החלה בט' באב, עפ"י המבואר בדברי חז"ל שבט' באב "נולד מושיען של ישראל"[8].

יתר על־כן, העליה החלה לפני ט' באב, שהרי חורבן בית המקדש היה בשביל שיבנה בית המקדש השלישי, שהוא "בנינא דקודשא בריך הוא" – "מקדש א-דני כוננו ידן"[9], שהוא בנין נצחי, ולא "בנינא דבר נש דלית ביה קיומא כלל" (במעשי אנוש אין קיום נצחי).

וכדאיתא בילקוט: עלה ארי' במזל ארי' והחריב אריאל כו' על מנת שיבוא אריה (הקב"ה) במזל אריה ויבנה אריאל[10].

והיינו שהחורבן הוא אך ורק בכדי (על מנת) שיבוא אריה כו' ויבנה אריאל.

נמצא, שעל ידי גודל החורבן, יבוא גודל העילוי אחר כך, אשר יסתכם בסופו של דבר בבנין בית המקדש השלישי.

וכל זה בא לידי מימוש בט"ו מנחם־אב, והוא יום טוב נעלה.

ט"ו באב הוא גם זמן השידוכין בישראל. כמאמר רבותינו ז"ל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין וכו' וחולות בכרמים וכו'[11].

הסיבה לכך שדוקא זמן זה נבחר לשידוכין בישראל, היא מפני שאז הוא זמן השידוכין דכנסת ישראל להקב"ה, כנ"ל.

הוה אומר שמלבד חשיבות התאריך – בגין קיום מצות נישואין והקמת בתים בישראל, הנה עוד זאת, שהיום הוא יום סגולה, ומגלגלין זכות ליום זכאי.

גם הפרטים השונים שנתלוו לטכסי השידוכין בגשמיות, משתלשלים ורומזים על ענינים רוחניים הכלולים בנישואי כנסת ישראל והקב"ה.

כגון שבנות ישראל היו "יוצאות בכלי לבן שאולין", הנה לובן הוא גוון עצמי, ובעבודה הוא "רצון פשוט בלתי מורכב בחכמה ושכל" – בחינת יחידה. ומכיון שהעבודה צריכה להיות בכוחות הפנימיים דוקא, בחב"ד וכו', לפיכך "כלי לבן" – יחידה שבנפש – הם שאולין מבחינה שלמעלה מהם.

השייכות דט"ו באב ליום הכיפורים, כי גם ביום הכיפורים הוא ענין הנישואין שבין הקב"ה לכנסת ישראל, ובאופן נעלה, כי בא אחרי הירידה בחטא העגל, וכמו שכתוב "ביום חתונתו"[12] ואמרו חז"ל זה מתן תורה, ופרש רש"י: יום הכיפורים שניתנו בו לוחות אחרונות[13].

אירועים משמחים נוספים נתגלגלו ליום זכאי זה, כמו שכלו בו מתי מדבר, וניתנו הרוגי ביתר לקבורה, והותרו השבטים לבוא זה בזה כו'.

וכן גם שתשש כחה של חמה, ואומות העולם שנמשלו לחמה – תשש כחם ויורדת קרנם, בעוד שישראל שנמשלו ללבנה, כחם עולה ובא לידי שלימות.

ומסקנת הגמרא: מכאן ואילך דמוסיף יוסיף, שמוסיפין לילות על הימים לעסוק בתורה ויוסיף חיים על חייו.

כ' מנחם-אב

יום ההילולא של הרב הגאון הרב החסיד וכו' המקובל מוהר"ר לוי יצחק זצוקללה"ה זי"ע, אביו של -יבלח"ט – הוד כ"ק אדמו"ר שליט"א, אשר נאסר והוגלה בעד עבודתו במסירות נפש בהפצת היהדות, ונסתלק בעיר גלותו במחוז קאזאכסטאן – בשנת תש"ד.

יום הסתלקות הצדיק הוא יום שלימות ועלית כל עבודתו את ה' בעלמא דין, ומכאן שייכות יום הסתלקותו לתאריך כ' מנ"א.

המיוחד ביום זה שבו התנדבו משפחת "בני פחת מואב בן יהודה" להביא עצים למזבח להקרבת הקרבנות, ולסייע בכך לבני ישראל – גם לאלו שהם בגדר חוטאים – הזקוקים לקרבן חטאת או אשם כדי לכפר על עונותיהם.

ויום זה עשאוהו יום טוב בשמחה רבה.

ומעלה גדולה בנדבת העצים דכ' מנחם אב על שאר נדבות העצים, שנעשתה בהכנות רבות מראש, ובתנאים קשים, ובתקופה שאין להשיג עצים כשרים למזבח, ועם זאת נעשתה הנדבה בשמחה רבה.

וכל זה בכדי לסייע גם ליהודי חוטא לתקן מעשיו ולשוב בתשובה.

וזה מתאים לעבודתו של בעל ההילולא, שבלי הבט על גדלותו בגליא דתורה ובפנימיות התורה וכו', מסר עצמו להרבצת התורה ולהחזקת היהדות גם בין אנשים פשוטים, אף שסבל עבור עבודתו זו עינויים קשים וכו' וכו' ועד לגלות לפינה נדחת במחוז רחוק – קאזאכסטאן, ובכל זה, עשה עבודתו זו בשמחה.

ענין נוסף ביום זכאי זה – כ' מנ"א, שהוא ארבעים יום קודם ראש השנה, ומהוה הכנה לקראתו – כשם שראש חודש אלול הוא ארבעים יום קודם יום הכיפורים (שנקרא גם כן ראש השנה ביחזקאל מ. א'), ובו מתחילה העבודה המתאימה.

מקורות לעיון:

לקו"ש ח"ד 1336, קונ. ט"ו באב תש"נ, אג"ק אד"ש ח־ג מכ' תקי"ג, תענית כו ע"ב, לקו"ש ח"ד 1103