וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (דברים י"א, י"ט)

תיכף הילדים שלנו יחזרו ללימודים. די בבשורה המעודדת הזו בכדי לשחרר אנחת רווחה מקרבם של כל ההורים המותשים. אבל מעבר לכך, מדובר בחוויה מכוננת. הקטנים שלנו, שעד אתמול היו תינוקות ממלמלים, מגלים את סוד האותיות והמספרים, שומעים עובדות חדשות ומעניינות, ועם קצת מזל, אם יש להם מורה טוב שמתמסר לעבודתו כראוי, הם גם יאהבו את רכישת הידע והלמידה. חווית הלימוד, כשמדובר בילדים היא כמו רישום על דף חלק. כפי שהגדירו זאת חז"ל במשנה: 

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. (מסכת אבות, ד', כ')

כלומר, עם כל הכבוד לתארים ראשונים, שניים תזה ודוקטורט, דווקא הלימוד הראשוני, הילדותי, הוא זה המשמעותי ביותר וכל אחד זוכר את הדברים שלמד בילדות, כי הם נחקקו בו, ולאו דווקא את הקורס האחרון שלקח במזרחנות ולימודי איסלאם במאה ה20, גם אם זה קרה לפני חצי שנה.

הלימוד וההטמעה הראשוניים הם כה חשובים ומשמעותיים, שהתורה מייחדת ציווי נפרד ללימוד הילדים, בתוך המכלול שנקרא: מצוות לימוד תורה.

מעניין כי בסדר הציוויים ללימוד תורה מופיע קודם כל הציווי של לימוד אדם את בנו, ואח"כ לימוד עצמי של התורה. כלומר, מבחינת היררכיה, חייב אדם ללמד את בנו תורה וזה חשוב יותר מכך שהוא עצמו ישב להעמיק ולהתפלפל במקומות שטרם הספיק להגיע אליהם. כדי להבין מדוע זה כך, נעמוד על משמעותה של מצווה זו: בניגוד לשאר המצוות, שהן מעשיות ומצריכות חוויה פיזית כלשהי (מתן צדקה, הנחת תפילין, כשרות וכו') או חוויה נפשית (לא תשנא את אחיך בלבבך, מדבר שקר תרחק וכו') כאן החוויה היא אינטלקטואלית. מצוות לימוד תורה מצריכה התמסרות שכלית נפשית ופיזית ללימוד חקירה ועיון של מסה אלוקית וההתחברות לחוויה מצריכה ביטול עצמי שלנו ושאיפה לכוון למקור האמת ולאו דווקא לעיצוב התורה כפי שאנו היינו רוצים לתפוס אותה. כמו בחווית הלימוד של ילד, אין הנחות מוקדמות, אין שכל אנושי ודעות מגובשות. יש אמת, ואליה צריך לשאוף.

ההתבטלות הזאת כלפי התורה היא תנאי בל-יעבור בעצם הגישה אל התורה, ובלעדיה לא זו בלבד שהתורה מאבדת את ערכה, אלא היא עלולה להפוך ל'סם המוות' (כדברי חז"ל) כלומר, לעיוות מוחלט של הכוונה הראשונית ויצירת אפקט שלילי ביותר, שיכול לגרום את ההיפך הגמור ממה שהתורה מלמדת. יהודי צריך לגשת אל התורה בהרגשה, שהוא מבטל לחלוטין את שכלו ודעתו שלו, והוא רק רוצה לדעת ולהבין את מה שיש לתורה לומר. רק כך נשמרים כוחה וערכה של התורה.

וזה מחזיר אותנו לציווי ללמד קודם את הילדים. מעבר לעניין החשוב של העברת המסורת מאב לבן יש כאן רמז בשבילנו, איך צריך ללמוד תורה. והמודל הוא: כמו ילד. כמו דף חלק, כמי שאינו יודע כלום, ואין לו שום דבר מעצמו אלא צימאון לידע ורצון ללמוד ולהבין, כך צריך ללמוד תורה.

אם ניגש ללימוד התורה עם קדם הנחות, סטיגמות,פרשנויות משלנו ותפיסת עולם מגובשת- פיספסנו. אם ניגש את התורה מתוך רצון כן ואמיתי ללמוד, לחקור ולהבין מה זה הדבר הזה, וכיצד הוא שייך לחיינו, הרי שהגענו לחווית הלימוד הראשונית ביותר, כמו ילד, ואז התורה נהפכת לנו ל'סם חיים', לדבר שמרווה ומחייה באופן תמידי ואינסופי. 

(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 38)