רוצים למסור שטחים

[..] עכשיו הם רוצים לחזור שוב על אותו דבר – הם רוצים להחזיר שטחים, אף־על־פי שדעת אנשי־הצבא היא שאסור להחזיר שטחים, כי זה יכול לגרום לקרבנות, רחמנא ליצלן, ואף על פי כן הם רוצים למסור שטחים!

וכל ההתמקחות היא רק – מה יקבלו תמורת זה: האם פתק אחד או כמה פתקים; חתימה אחת או כמה חתימות, או כמה דולרים.

ואחר־כר אומרים שזה 'הישג דתי', ושהם מדברים בשם "תורת משה", רחמנא ליצלן. אחרים אומרים זאת בשם 'קארל מארקס' (ואפילו לשיטתו זה גם לא נכון, כי זה נוגע לפיקוח־נפש), ואלו אומרים זאת בשם "תורת משה"!…

וכאמור, שהם רוצים לתת את חברון, ומדברים אפילו על ירושלים העתיקה והכותל המערבי – אלא שהם מחפשים עצות כיצד יוכלו לומר שזה "הישג צבאי"!

בארץ ישראל פועלים הפוך מארצות הברית

עלינו ללמוד מהגרועים שבהם: כאשר היתה בארצות־הברית "פרשת וטרגייט" עם הנשיא*, הורידו אותו מכסאו. הגם שזה לא דבר חדש, ככה היה עם הנשיאים שלפניו ולאחריו וזה טבע הענינים (לא צריך לדבר על זה, כיון ש"הוי מתפלל בשלומה של מלכות") – אף־על־פי־כן, אנו נמצאים כעת בכזו תקופה, שאם מגלים דבר כזה, אי־אפשר להשאר לשבת על הכסא;

אבל שם [=בארץ־ישראל] זה בדיוק הפוך: אם מוצאים אצל מישהו דבר כזה – ישאירו אותו על הכסא, ואדרבא: אם רב יגיד היפך מצפונו – יתנו לו משרה עבור זה; ואם הוא יגיד שצריך להיות גיור שלא כהלכה – הוא יקבל כסף למוסד שהוא עומד בראשו; אבל אם הוא יאמר שצריך גיור כהלכה – יעכבו את התקציבים למוסד שלו וכו'".

למזלנו, הגוי לא ירצה לקחת

וכיון שעליהם כבר אי־אפשר לפעול, בגלל שהם כבר החליטו למסור וכו'" – אזי העצה היחידה שנשארה היא, שיתכן שהגוי לא ירצה לקחת את זה. ויהי רצון שאכן כך יהיה, שהגוי לא ירצה לקחת את זה, כיון ש"לב מלכים ושרים ביד ה'".

(תרגום חפשי ללשון הקודש – בעריכת מערכת "יחי המלך" תקפד, משיחת ש"פ חיי־שרה, מבה"ח כסלו ה'"תשל"ו)

*) אירעה עם הנשיא ניקסון שציתת ליריביו הפוליטיים במלון '"וטרגייט'".