כאשר – רחמנא ליצלן – בוערת שריפה, רואים בטבע האדם שהוא אינו נעמד להציל את חפציו באופן מסודר – אשר בתחילה מחפש במגירה שבה מונח דבר יקר ולאחר מכן הולך למגירה שניה שבה נמצא דבר שאינו יקר כל כך (כמו הקודם) אך גם הוא חשוב – אלא הקב״ה הטביע בטבע בני אדם שכאשר בוערת שריפה אזי מיד ״ויקח מן הבא בידו״[1] ו״מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה״[2]

[והנמשל:] גם כאשר אפשר לערוך חשבונות – חשבונות שאינם אמיתיים או אפילו חשבון צדק אמיתי – שבשנים כתיקונם היה צריך להיות סדר שונה, הרי זה לא נוגע ל״שעת חרום״, שעה בה הקב״ה שורף את שיירי הגלות האחרונים, ורוצה שיהיו ראויים ל״ואתם תלוקטו לאחד אחד בית ישראל״[3] וכפירוש רש״י[4] שהקב״ה אוחז ביד כ״א ומוציאו מהגלות.

אמנם, גם מצד היהודי צריכה להיות איזו הכנה, ״ויקח מן הבא בידו״, ועל כך אומרים שהגיע כבר הזמן לקדש את שמו של הקב״ה באופן שגם אינם-יהודים יראו זאת, על־ידי שהיהודי יהי׳ יהודי באהליך ויהודי בצאתך, עם ״גאון יעקב״ ועם כל התוקף בנוגע לשמו, לבושו ולשונו, וכל הענינים שבזכותם יצאו בני ישראל מגלות מצרים[5], ״כימי צאתך מארץ מצרים״[6], ובודאי שניתן הכח לבצע זאת בשלימות, וכאמור לעיל – בשמחה ובטוב לבב,

וזה גם יזרז, יקדים וימהר את קיום היעוד ד״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״.

(תרגום חפשי, משיחת י״ט כסלו ה״תש״מ, התפרסם בעלון "יחי המלך" תצו)

הערות