"אַחֲרֵי יְ־הֹוָ־ה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:" (פרק י"ג, פסוק ה')

על הניצוץ המיוחד שיש בעם ישראל מתחילים לקבל מושג כאשר קוראים פוסט שמבקש מאנשים שלא להגיע יותר לביקור החיילים הפצועים בשערי צדק.

מדובר בחיילים בודדים שנפצעו במהלך המלחמה והידיעה הויראלית כי חיילים פצועים מאושפזים ואין מי שיבקר אותם עפה במהירות האור וגרמה למאות מבקרים שגדשו מידי יום את חדרי הפצועים ברמה כזו שהצוות הרפואי נאלץ לשים מאבטחים בפתח החדרים כדי למנוע מהמוני המבקרים להציף את החיילים הפצועים ולאפשר לה החלמה ומנוחה. עד כדי כך עם ישראל אוהב ומחבק.

תמונה נוספת, עוצמתית אף היא היתה מלוויות החיילים הבודדים שבהם עם ישראל התקהל, וגדש את בתי העלמין בלוויות ענק, מבלי שאיש הכריח או דרש, וספק רב אם החיילים שמסרו את נפשם על העם והארץ הכירו אותם או נפגשו אתם אי פעם. כנראה שלא!

מאיפה זה בא לנו?

אפשר להתבונן בפרשת השבוע וללמוד מעט על התשובה.

פרשת ראה מזהירה אותנו מפני הליכה אחר תעתועי שווא ובמיוחד מזהירה התורה את עם-ישראל מפני נביא-שקר, העלול להסית את העם לעזוב את ה' ולעבוד עבודה-זרה. התורה מצווה: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, או חולם החלום ההוא."

לאחר מכן מוסיפה התורה ומסבירה, שעצם האפשרות שיקום נביא-שקר היא בבחינת ניסיון – "כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם". מה הפיתרון? "אחרי ה' אלוקיכם תלכון, ואותו תיראו, ואת מצוותיו תשמורו, ובקולו תשמעו, ואותו תעבודו, ובו תדבקון".

כל הציוויים די ברורים, וניתן להבין בקלות כיצד הם "מקזזים" אפשרות של טעיה בעבודת ה'. אך מה לגבי הציווי "ובו תדבקון"? למה הכוונה? כיצד אפשר להדבק במשהו אמורפי לחלוטין, ומדוע ציוותה התורה משהו בלתי אפשרי, לכאורה?

על כך מפרש רש"י, על-פי דברי חז"ל: "הידבק בדרכיו – גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה". כלומר, הפרשנות המעשית של הדבקות בדרכי ה' היא גמילות חסדים, ביקור חולים ולהבדיל – קבורת המת. מדוע מצאה התורה לנכון לשייך שלושת פעולות אלה להדבקות בדרכי ה'? איך בכלל הליכה ללוויה, ביקור חולה או הענקת חבילת אורז למי שנזקק בסניף של רמי לוי קשורה לדבקות בה'? דבקות, נתפסת, במושגים אנושיים כתנועה נפשית. כמשהו פנימי שמתחולל באדם וגורם לו רצון עז להצמדות למשהו. 

מסבירה תורת החסידות, ששלושת הפעולות הנ"ל הם אינן מצוות שהתורה מחייבת בהן אדם, אם יש מישהו אחר שיעשה אותן. כלומר, אם יש מי שיקבור את המת, בזאת פטור כל אדם אחר מלעשות זאת. אין שום חיוב לבקר חולה אם יש כבר מי שיבקר אותו. כנ"ל לגבי גמילות חסד. אך דרכו של ה' היא כזו שגם אם יש כבר מי שיעשה, עדיין מידתו היא לעשות זאת בעצמו. 

מיהו החולה שאותו הלך לבקר ה'? זהו אברהם אבינו, אף-על-פי שבוודאי לא חסרו לאברהם ידידים ורעים שבאו לבקרו. 

הקב"ה עסק בקבורתו של אהרון הכוהן, אף שרבים מבני-ישראל היו מוכנים לקיים מצווה זו. אף-על-פי-כן התמסר הקב"ה לגמילות-חסדים זו, ובכך הוא מלמדנו שיש לעסוק בגמילות-חסדים גם כשהדבר יכול להיעשות על-ידי אחרים, שכן בכך מקיים יהודי את המצווה "ובו תדבקון".

כלומר, הדרגה העליונה ביותר בעבודת ה', היא ההדבקות בדרכיו, נעשית דווקא על ידי דברים "שלא חייבים" לעשות, מבלי לוותר על אלה שחייבים, כי התורה היא תורת חיים ולא ספר חוקים יבש או סיפורי מעשיות היסטוריים. המשמעות היא שצריכים לחיות אותה בכל רגע. זה אפשרי. לא צריך (ואי אפשר) להגיע לדרגתו יתברך, כדי לדבוק בו. מספיק לגמול חסד, גם קטן. לבקר חולה. להשתתף בלוויה, בייחוד אם היא דלת משתתפים, ובכך מגיעים למעלת "ובו תדבקון", הדרגה הגבוהה ביותר בעבודת ה' שהיא גם ביטול העצמיות שלנו והתאחדות עם דרכיו של ה' יתברך. 

ולואי שנזכה לעסוק רק בדברים טובים!

(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 53)