העיר ליוזנה, בה התגורר אדמו"ר הזקן, היתה כמרקחה. בני העיר שמעו בתדהמה את בשורת האיוב, לפיה עומד רבם הנערץ להיעצר בידי הרשות ולהילקח לפטרבורג לחקירה ודרישה. הזעזוע עוד גדל, כאשר השמועות נתאמתו: חיילים הקיפו את ביתו של הרב והוא נלקח בעגלה שחורה, בה מוסעים אויבי הצאר, הבוגדים המסוכנים ביותר.

תחת משמר מזויין עשתה העגלה השחורה את דרכה לפטרבורג. כנראה אצה לה הדרך, כי היא רצה בלי להיעצר לנוח. היה זה יום ששי והם נוסעים ונוסעים והשמש כבר עומדת לשקוע ועדיין הם נוסעים. כאשר הרבי ראה כי עוד מעט נכנסת השבת, ביקש את מפקד המשמר שיעצור את העגלה ויחפשו פונדק, בו יוכלו לבלות את השבת. הוא הסביר לגוי באורך רוח ובטוב טעם כי הנה שבת קודש מתקרבת, והוא רוצה להכין את עצמו לקראתה.

אולם מפקד המשמר רק צחק מדברי הרבי ואמר לו, כי בהיותו אסיר אין הוא יכול לתת הוראות וכי עליהם להמשיך בדרכם, כדי להגיע לפטרבורג – בהתאם להוראות – בהקדם הכי אפשרי. הרבי חזר וביקש אותו לא להכריחו לחלל את השבת אך הקצין אטם אזניו משמוע.

הרבי שוב ביקש והקצין חזר על דבריו וטען כי עליו להביא את האסיר לפטרבורג מהר ככל האפשר, ולכן הם ימשיכו לנסוע ולא יעצרו, אלא כדי להחליף את הסוסים העייפים.

הרבי לא דיבר יותר אך כעבור רגעים מספר נשבר אחד הצירים של העגלה והם נעצרו כדי לתקנו. כאשר החיילים תיקנו את הציר, הם המשיכו במסע, אך לא לזמן רב; אך נסעו מספר רגעים, נשבר ציר אחר והעגלה קרסה תחתיה. שוב תיקנו את השבר ושוב המשיכו ללכת והפעם קרה אסון אחר: אחד הסוסים מעד נפל והתפגר.

מפקד המשמר נבהל למראה עיניו. הוא ראה כי הרבי שולט על כוחות על-טבעיים ולא יהיה מן המועיל לסרב לבקשתו. הוא החליט איפוא לכבד את רצון הרבי לא לחלל את השבת, והורה לעגלון לרדת מהכביש ולחפש פונדק בקרבת מקום, בו יוכלו לבלות את השבת.

במוצאי שבת המשיכו לנסוע והגיעו לפטרבורג, שם נכלא הרבי בכלא החשאי, בו עצורים הפושעים המסוכנים ביותר. כאשר השאירוהו לבדו, החל הרבי להתפלל וללמוד, כמנהגו תמיד.

עוד הוא מתפלל והדלת נפתחה והחוקר הראשי נכנס לתא. כאשר הוא ראה את הרבי שקוע בתפילה, הוא הרגיש פתאום כי רוח של קדושה אופפת את המקום. נרגש כולו עמד החוקר הראשי ללא ניע והביט שעה ארוכה על האיש העומד בתפילה. לבסוף הוא פנה אל הרבי בכבוד גדול ונכנס עמו בשיחה, מתוך דרך-ארץ והערכה למעמדו ואישיותו של הרב הדגול. מיד במבט ראשון הוא ראה, כי אין לו עסק עם פושע מסוכן ומורד במלכות הזומם להדיח את הצאר מכסאו, אלא לפניו מלומד גדול, פילוסוף ואיש רוח במובן הנעלה ביותר של המלה.

לפני שיצא מהתא, שאל החוקר הראשי את הרבי הזקן: אני קורא וחוזר וקורא בתנ"ך ויש דברים שאינני מבין. הנה, כאשר אדם הראשון חטא והתחבא מפני ה', כתוב כי השם קרא לו ושאלו: "איכה?" והוא השיב: הנני. וכי לא ידע ה׳ היכן אדם נמצא? מדוע היה צריך לשאול אותו: "איכה"?

הרבי הזקן השיב בשאלה: האם מאמין אתה – שאל את החוקר הראשי – כי התורה היא נצחית והיא למעלה מהמקום והזמן? הנשאל השיב בהן. אז השיב לו הרבי הזקן על שאלתו באומרו כי הקריאה-שאלה: "איכה" אינה מופנית רק אל אדם הראשון, אלא היא קריאה אל כל אדם בכל מקום ובכל זמן. כל אדם חייב לשאול את עצמו: היכן אני? איפה אני נמצא? לאן אני הולך? והוא חייב לתת לעצמו דין וחשבון על מעשיו ומחדליו. אם אדם ישמע תמיד את הקריאה האלוקית של "איכה", הוא לא יסטה מן הדרך הישר.

הפקיד הבכיר התרשם מאד מהתשובה שקיבל, כאשר הוא נקרא אל הצאר, כדי לדווח על מהלך החקירה, מסר החוקר הראשי דו"ח חיובי מאד על העציר המוזר. הצאר גילה ענין במה ששמע והחליט לערוך ביקור אצל העציר כדי לתהות על קנקנו. אולם הוא לא רצה שדבר הביקור יתפרסם, ועל כן החליט לעשות זאת ׳׳אינקוגניטו". הוא פשט איפוא את בגדי המלכות אשר עליו ולבש מדי חוקר וכך נכנס לתאו של הרבי הזקן.

כאשר הרבי ראה את הנכנס, הוא קם ממקומו ויברך את הבא בברכה המסורתית, בה מברכים

כאשר רואים מלכים. הוא חלק לו כבוד מלכות, ולצאר לא נותר ספק, כי העציר הכירו, על אף שהתחפש ושינה את בגדיו.

מאין ידעת שאני הוא הצאר? – שאל האורח את הרבי. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע – השיב הרבי. כאשר הוד רוממותך נכנס, היתה לי הרגשה כי אני נמצא בקרבת מלך, הרגשה שלא היתה לי קודם בחברת אף אחד מפקידי הכלא והחוקרים…

חיש מהר נוכח הצאר לדעת, כי ההאשמות נגד איש קדוש זה היו נטולות יסוד והוא הורה לשחרר את הרבי הזקן. הוא גם נתן לו רשות להמשיך ולהורות את דרך החסידות כמקודם. היה זה יום ג׳ בשבוע, י"ט בכסלו, כאשר הרבי הזקן נתבשר על שחרורו, בעת שקרא בתהילים את הפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי, כי ברבים היו עמדי". היה זה בשנת ה׳תקמ"ח (1799) ומאז ועד היום חוגגים המוני יהודים את יום י"ט בכסלו כחג הגאולה וכ"ראש השנה" לחסידות.