ב"דינר" שנערך למען מוסדות חב"ד בליאון, סיפר אחד הגבירים:

באחד הימים חלתה בתי והלכתי לבקש את ברכת הרבי לרפואתה. ואז נתן לי הרבי דולר ברכה עבור רפואת בתי, והוסיף עוד דולר ואמר: זה עבור בית הספר שאתה עומד להקים. ועוד אמר: כאשר תפתח את המלון, דאג לקבוע מזוזות בכל פתחיו. עמדתי משתאה מאוד מהיכן יודע הרבי, שאני עומד להקים בית ספר למלונאות, הרי לא סיפרתי על כך לאיש.

ואכן אחרי יגיעה של שנים מספר הקמתי בית ספר למלונאות ומלון מפואר לצידו. שנים חלפו בית המלון שקע בחובות של מיליוני פראנקים צרפתיים, שחלק מהם היו כספים לא שלי, אלא הלוואות מבנקים ומאנשי עסקים, ולבסוף נאלץ לפשוט את הרגל… נקלעתי למצב קשה, כאב לי שבעלי החוב לא יוכלו לקבל את כספם. ועוד ששלטונות המדינה מינו כונס נכסים לברר את סיבת פשיטת הרגל, אם היתה כאן טעות אנושית וחוסר מזל או שמא מעלתי בכספים שהפקידו ברשותי…

ידעתי שאני נקי כפיים, אך חששתי מן הבאות… ואכן הוזמנתי להרבה בירורים. כונס הנכסים הסיק שמעלתי בכספים. הוא עיקל את דירתי ומכרה. הוריי קנו אותה בחזרה מכונס הנכסים, כדי להקל על מצוקתי הנוראה… ואני עמדתי לפני משפט מאיים ומפחיד…

מועד המשפט הגיע ואני הייתי חרד מפני הבאות… אולם כבר בתחילת המשפט החל נס בלתי צפוי לחלוטין. הקטגור הזמין את כונס הנכסים להעיד את עדותו ולהגיש את ממצאיו, אלא שהלה נשא נאום סנגוריה לכל דבר, ואף הציע לממשלה להלוות לי כסף כדי לשקם את העסק. מכיוון שזה היה נאום הקטגור, בית המשפט קיבל את עדותו ואף את הצעתו לתת לי הלוואה לשם שיקום העסק. עבורי היה הדבר לחידה… אך על פי החוק אסור היה לי לדבר עם כונס הנכסים. כך שנשאר הדבר בגדר תעלומה… עד שיום אחד ביקש ממני כונס הנכסים להיפגש עמו במקום סתר. וכשנפגשנו אמר לי: אמנם כשבדקתי את ניירות המלון הסקתי שמעלת בכספים… אך יום קודם המשפט הסתובבתי במלון. והבחנתי שבכל דלת מחדרי המלון יש מזוזה. אני עצמי יהודי יליד אוסטריה ולאחר שעברנו את תופת השואה החלטנו אשתי ואני להסתיר את יהדותנו. כשראיתי את המזוזות, ואני יודע מהי מזוזה… חשבתי לעצמי יהודי שמקפיד לשים מזוזה בכל חדר, לא יכול להיות רמאי… אחר כך עליתי למשרדך וראיתי שגם שם בכל פתח יש מזוזה. שם גם ראיתי תמונה של רב יהודי, וחשתי שהוא מביט בי. ואז ידעתי שאני צריך לחזור לחיק היהדות… וגם שאני צריך לעזור לך… (עפ"י סיפורי חסידים בהתוועדויות של חסידי חב"ד).