מספר שליח חב"ד בקליפורניה:

בליל שבת אחד התפרץ לביתנו נער "היפי" שלא הכרנוהו מקודם…

כולנו היינו מסובים לשולחן השבת שהיה מלא אורחים, והבחור ניגש לשולחן מבלי אומר ובלי דברים והתיישב לידנו. ניסינו לדובב אותו, אך הוא שתק וסרב לענות. הצענו לו לאכול והוא סרב. הוא נראה עצוב ומדוכא.

בלית ברירה המשכנו בסעודת השבת, בדברי התורה ובניגוני השבת מבלי להתייחס אליו. הוא שתק כמעט עד סוף הסעודה. לפתע הוא זינק ממקומו לעבר התמונה של הרבי שהייתה תלויה על הקיר והתחיל לצעוק – מה הוא רוצה ממני?… מדוע אינו מניח לי?… ניסינו להרגיע אותו ולשאול אותו לפשר התנהגותו המוזרה… אך הוא לא הגיב…

סוף סוף הוא נרגע. הצלחנו לקרב אותו אלינו, והוא נתן בנו אמון והתחיל לספר לנו על עצמו. הוא סיפר שהוא סטודנט אמריקאי, "בן טובים" מה שנקרא. אביו מראשי הפעילים ב"מגבית" ואמו עורכת דין, הוא קיבל חינוך הדומה לכל אחד מחבריו הסטודנטים האמריקאים מחפשי הדרך בחיים. יהדות לא למד אבל חגג את טקס בר המצוה. כל חבריו היו "היפים", מחפשי דרך, מעשני סמים הנודדים למצוא את עצמם. רובם נסעו למזרח הרחוק – להודו. שם הצטרפו לאיזו כת שהיסוד העיקרי שלה הוא להתנתק לגמרי מן העולם. על כן ניתק את הקשר מהוריו וממשפחתו ומכל ידידיו… שנה וחצי בילה בהודו והחזיק מעמד שלא כשאר חבריו, אולם יום אחד הרגיש פחד להישאר במקומו בהודו, ודחף פנימי חזק לחזור הביתה. הוא ניסה להתגבר על הפחד הזה אך לא הצליח. לכן החליט לקנות כרטיס טיסה ולטוס ישר לביתו.

בהגיעו לביתו היו הוריו בהלם מוחלט. כבר שנה וחצי שאין לו שום קשר איתם ופתאום הוא מופיע ללא הודעה מוקדמת… פתאום צעק האבא, כמי שנזכר במשהו: אה… אני מבין למה באת – באת לקחת את הדולר…

איזה דולר? על מה אתה מדבר בכלל?… שאל הבן.

ואז סיפר לו האבא – בסוף השבוע שעבר היה כנס של ראשי ה"מגבית" בארה"ב לקראת הנסיעה לישראל. הכנס התקיים בניו-יורק. כל חברי קבוצת ראשי המגבית, 35 איש, החליטו ללכת לרבי ביום ראשון לחלוקת הדולרים. כל אחד עבר ליד הרבי וקיבל את ברכתו. כשהגיע תורו של האבא גם הוא קיבל דולר, וכשהתחיל כבר ללכת הלאה, קרא לו הרבי ומסר לו עוד דולר ואמר לו, שזה בשביל בנו הגדול. האבא היה מופתע ורצה לומר לרבי, שהוא לא יודע היכן בנו הגדול, כי כבר למעלה משנה שאינו בבית, אך בינתים התקדם התור והוא כבר היה רחוק מן הרבי… אז החליט שאולי זה מיותר לדבר עם הרבי על כך, והכניס את הדולר לכיסו.

האבא המופתע שאל את בנו בתמימות – איך הרבי יודע שאתה עומד להגיע לבית?… האם אתה בקשר איתו?… הבן הנדהם שאל את האבא: מה?!… ביום ראשון האחרון קיבלת את הדולר?… באיזו שעה? והאבא ענה כי זה היה בשעה 3:30 לפי שעון ניו-יורק. הבן עשה את חשבון השעות, נדהם עוד יותר, ואמר לאביו – זה היה בדיוק ברגע שהיה לי דחף לבוא הביתה. ועד אז הייתי ממש מאושר… אז מה איכפת לרבי שהייתי מאושר?… עכשיו אני מרגיש ממש מבולבל… אני לא מבין מה קורה איתי… אני מרגיש שמשהו מושך אותי בלי שארצה להישאר בבית.

היום בבוקר ראיתי פרסומת של חב"ד עם תמונה של הרבי, ואני באתי לכאן לשאול אתכם: מה הרבי שלכם רוצה ממני?… קחו את הדולר שלו ותגידו לו שיניח לי…

עברו שנים מספר. עד שיום אחד מספר חבר הכנסת הפרופ' אבנר שאקי, סיפור חדש על אותו "היפי"… וזה סיפורו:

לפני כמה שנים הגעתי לעיירה בקליפורניה. נאלצתי להישאר שם גם בשבת ולא היה לי מקום ראוי לשבות, אבל ידעתי שתמיד אני יכול להתארח בבית חב"ד. התקשרתי לשליח חב"ד וביקשתי להתארח אצלו והוא הסכים בשמחה.

בליל שבת היה מדהים לראות כל כך הרבה חסידים בבית הכנסת בעיירה רחוקה ונידחת זו. כולם היו בעלי תשובה – פרי עבודתם של אנשי חב"ד. בסעודת ליל שבת האוירה היתה נפלאה. הבית מלא אורחים, היו הרבה דברי תורה, סיפורים חסידיים, היו שירות וניגונים, והשמחה היתה רבה. עונג שבת של ממש…

אך פתאום נכנסו שלושה בחורים "ארחי פרחי", שהצטרפו אלינו והתיישבו מסביב לשולחן, ובלי נטילת ידיים התחילו לאכול מסעודת השבת בלי דרך ארץ ובפראות. הדבר צרם לי מאוד, ועוד הפליא אותי, שהמארח בעל הבית לא העיר להם שום דבר, והתנהג אליהם כאל ידידים מוכרים וחביבים, וכאילו ציפה לבואם. לא אמרתי דבר באמצע הסעודה, אך לאחר הסעודה  ניגשתי אל בעל הבית, ושאלתי אותו בשקט, איך זה שנתן לשלושה ארחי פרחי אלה לקלקל את אוירת השבת הנפלאה שהיתה בבית. בעל הבית, שליח חב"ד המקומי, הביט בבחורים שעדיין הסבו לשולחן, והמשיכו באכילתם הגסה, ואמר לי: אתה רואה את הבחורים האלה? תתבונן בהם היטב… בדיוק כמו שהם נראים היום, כך אני נראיתי לפני שנים מספר, וכשם שהם התפרצו לביתי ככה סתם בלי הזמנה ובלי להתחשב בסביבה ובאוירת הקודש של שבת, כך אני התפרצתי לביתו של שליח חב"ד בליל שבת, אז כשהייתי "היפי" דומה להם…. (עפ"י סיפורי חסידים בהתוועדויות של חסידי חב"ד).