לרב אלישע, שלום!

מצ״ב סיפור שקרה לנו, בשבוע שעבר, מאמין שתשמש לקרוא ולהפיץ.

ארי אודס

אני מרגיש צורך לשתף אתכם בחוויה מדהימה שעברנו אורית, הילדים ואני שלשום. אנחנו לא מצליחים להשתחרר מההתרגשות ותחושת ההתרוממות שמלווה אותנו מאז הסיפור חזה.

תסלחו לי על האריכות. תקראו ולא תתחרטו!

בשבוע שעבר ערב הפסקת האש האחרונה (בינתיים…) שמענו את המצוקה הנוראית של תושבי עוטף עזה ובמיוחד של הקיבוצים סמוכ׳ הגדר שאיום הפצמ״רים והמנהרות הכה בהם יותר. חשבנו לא מעט על הקשיים של בני נחל עוז ונירים ונזכרנו בימים הקשים שלנו בגוש קטיף. לא, אנחנו ממש לא נמצאים במקום של "מגיע להם" וש״הם בישלו את זה לעצמם", להיפך – חשנו הזדהות עמוקה עם מצבם היום וצורך גדול לחזק אותם בגלל שהיום הם החזית.

הצעתי בשבת לחברי קהילתנו המקסימה בעשהאל שנשלח "עוגות עם מכתבים לאחד הקיבוצים וב״ה ההיענות היתה יפה מאוד.

יום שני אחר הצהרים לקחנו את הבת שלנו לאולפנה בחלוצה ובדרך חזור נסענו הישר לקיבוץ כיסופים.

כבר בדרך עלו ההיסוסים והרעידות בברכיים והתחלנו להגיד לעצמנו כל מיני הרהורים ותירוצים: "איך יסתכלו עלינו – המתנחלים שחודרים להם לקיבוץ?!", "אולי בכלל אין שם כמעט אנשים?", "אולי בעצם אין לנו מספיק כח לכאב ראש הזה ועוד מעט הקטנים יהיו נודניקים…", "בטח השער יהיה סגור ולא נוכל להכנס גם ככה…". אבל, המחשבה שלא נוכל לשאת את הבושה בעשהאל כשנחזור עם כל העוגות שהנשים טרחו ואפו הכריעה את הכף. השער היה אכן פתוח לרווחה ומהר מאוד מצאנו את עצמנו בלב הקיבוץ ניגשים לבית הקרוב שם חיכתה לנו הפתעה ראשונה – על הדלת היה שלט חדש תלוי ועליו המילים "ברוכים הבאים", בתוך הבית זוג צעיר ונחמד והרבה קרטונים. "באנו לתת לכם חיבוק וגם עוגה…" זה היה משפט הפתיחה שבחרתי, הם מיד התלהבו והזמינו אותנו פנימה. ואז פתאום קלטתי. "אתם חדשים פה?" שאלתי, "כן עברנו הרגע מתל אביב לכאן…", "מה? למה?… וואוו, כל הכבוד לכם!" ־ כן, יש גם אנשים כאלו שאמנם בחרו עוד לפני "צוק איתן" לעבור לכיסופים בגלל איכות החיים אבל כבר אז זו היתה גבורה ובטח העובדה שהם לא היססו לשנות תוכניות בעקבות המצב החדש.

עברנו כך מבית לבית, בכל משפחה ובכל גיל קיבלו אותנו בהתלהבות וכל כך שמחו להתחבק איתנו כאילו אנחנו מכירים מזמן. מצאנו אנשים אידיאליסטים – גיבורים אמיתיים של 2014 שרובם נשארו רוב המבצע בבית ובסוף גם לא היססו לחזור. מצאנו אנשים פתוחים לחלוטין שלא נבהלו מהחזות הדתית מתנחלית שלנו, להיפך – גילו המון רגישות, סקרנות ואפילו הציעו לנו לעבור לגור איתם.

באחד הבתים פגשנו את מיכל (שם בדוי) – אם חד הורית בת 50, עובדת בחינוך – מותשת מהיום הראשון ללימודים. כשנכנסנו בקושי הצליחה להרים את הראש מהספה עד ששמעה לשם מה באנו ואז היא זינקה אלינו בהתלהבות ענקית. היא לא עזבה אותנו עד שכל ילד שתה, קיבל ממתק, ראה את הרסיסים של הרקטה שנפלה להם בחצר ופשוט לא הפסיקה להודות לנו על עצם המחווה ולהגיד לנו כמה שזה מחזק ומשמעותי. היא לא יכלה להתנתק מאתנו ופשוט המשיכה ללוות אותנו ולהכיר לנו את כל השכנים שלה – אישה מדהימה. האחרונה היתה מרים (שם בדוי) – אשה מבוגרת בשנות ה80 לחייה, גרה היום לבדה. כבר 57 שנה היא בקיבוץ. היא סיפרה שצוק איתן היתה המלחמה הכי קשה שם בכל שנותיה. גם היא לא רצתה שנלך ולקראת סוף הביקור משכה אותנו לחצר האחורית שלה שם גילינו שביתה הוא הבית האחרון בקיבוץ מול דיר אל-בלאח. היא הצביעה לכיוון מערב אחרי ששמעה שאנחנו מגוש קטיף ואמרה "זה ממש שם, לפעמים אני עושה טיול לגבעה הסמוכה וצופה אל החוף שלכם" ואז היא הוסיפה את הוידוי שלה תוך כדי שהיא תופסת את הראש – "אנחנו עשינו טעות גדולה" היא אמרה ולא הוסיפה.

לא הייתי צריך את הוידוי הזה. בשבילי אבל זה הספיק להבין את גודל הכאב ותחושת ההחמצה שמלווה אותם. רובם לא מעכלים את התקופה הקשה שהם עברו עכשיו ובטח שלא מצליחים לחבר את כל הנקודות למסקנות ברורות, אבל שם פגשנו באמת את האנשים הכי בריאים והכי חזקים היום בחברה הישראלית – לו יהי חלקי עמהם.

המשך הסיפור נכתב ביום למחרת.

יש המשך חזק לא פחות לסיפור:

היום מתקשרת אליי אחותי שגרה ליד נתיבות, מנסה לספר תוך כדי התרגשות יוצאת דופן מה קרה לה הרגע בסופר. היא מספרת שהיא עומדת בתור בקופה עם מספר מוצרים בודדים ביד, לפניה בתור עומד אדם מבוגר בשנות ה60 לחייו. הוא מתעקש לוותר לה על המקום בתור, תוך שהוא מצ״ן בקול "אני מכיר אתכם"… אחותי המופתעת פונה אליו ושואלת "אני מכירה אותך מאיפשהו?", "לא מכיר אותך ספציפית אבל מכיר אנשים כמוכם". בשלב הזה אחותי והקופאית מסתכלות אחת על השניה בפרצוף תמוה ולא מבינות את האיש ההזוי לידם. הוא ממשיך לדבר ואומר "אני קיבוצניק ועד לפני כמה ימים לא יכולתי להסתכל על אנשים כמוכם עד שהשבוע מישהו דתי מתנחל כמוכם עשה לי מעשה טוב ואני מרגיש צורך להעביר את זה הלאה ולעשות גם לך טוב". הוא מספר שבאו אליו לקיבוץ עם עוגות לחבק ולבטא סולידריות… בשלב הזה, אחותי שעוד נרגשת ממה שכתבתי פונה אליו ושואלת "סליחה, מאיזה קיבוץ אתה?" הוא עונה לה… – "מכיסופים". אחותי היתה כל כך בהלם שלא הצליחה להרים חזרה את הלסת השמוטה שלה ולא הצליחה בכלל להגיב. בינתיים הוא ממשיך לספר לקופאית מה קרה בדיוק בקיבוץ ומספר שכבר כמה ימים כל הקיבוץ מדבר על זה בשבילים…

מה הסיכוי שדבר כזה יכול לקרות? שמעגל שפתחנו יסגר בקרבתנו! תוך שלושה ימים בלבד?

נראה לי שמישהו מנסה להראות לנו שכשעושים טוב ושוברים מחיצות זה מעשה שלא נגמר וממשיך להוליד עוד מעשים רבים קטנים במעגלים רחבים ובלתי ידועים. יאללה, חייבים להמשיך כבר למעשה הבא!