הבעל שם טוב הידוע באהבת ישראל המיוחדת שלו,

ביקש מתלמידיו ביום שישי אחד לצאת ולחפש אורח לשבת.

התלמידים יצאו דחופים בדבר רבם לחפש אורח לשבת,

חיפשו וחיפשו אך לא מצאו.

הבעל שם טוב לא ויתר ואמר שחייבים למצוא אורח לשבת.

השעות עוברות, שבת ממשמשת ובאה

והתלמידים אינם מוצאים שום אדם שמוכן להתארח בשבת.

התלמידים הנאמנים להוראת רבם אינם מתייאשים,

הם יוצאים מחוץ למעז’יבוז’, ממתינים בפרשת דרכים,

והנה לפתע נקרה לפניהם עובר אורח יהודי

הנושא שק כבד על כתפו.

*   *   *

שאלו התלמידים את האיש,

אם יואיל להתארח אצל רבם הבעל שם טוב בשבת,

התפלא האיש והתרגש עד למאד על הנס שקרה לו

ועל הזכות שנפלה בחלקו בהפתעה גדולה כזו,

כי לא זו בלבד, שלא היה לו מקום להתאכסן בשבת,

הנה הוצע לו מקום אירוח מכובד כל כך,

ולשמחתו לא היה גבול.

*   *   *

הגיע האורח אל הבעל שם טוב,

הבעל שם טוב קיבלו בסבר פנים יפות ובשמחה גדולה.

סעודות השבת הראשונות חלפו באווירה חסידית שמחה ונעימה.

וכשהגיע זמן רעוא דרעוין התאספו החבריא קדישא לסעודה שלישית,

הבעל שם טוב פצח בניגונים ערבים וכולם פיזמו עמו בקולות מרגשים.

באמצע הסעודה בין ניגון לניגון ביקש הבעל שם טוב

שכל אחד מתלמידיו יאיר את החדר בדברי תורה.

שישים תלמידים ישבו בעיגול סביב רבם,

והבעל שם טוב פנה לתלמיד היושב מימינו לפתוח בדברי תורה,

וביקש שכל אחד מתלמידיו על פי סדר יאמר את דבריו,

עד לאחרון המסובים שישב משמאלו הוא האורח שהגיע לשבת.

דברי התורה של התלמידים היו נפלאים,

וכולם הרגישו התעלות והתעוררות רוחנית.

לבסוף הגיע תורו של האורח היושב משמאל הבעל שם טוב –

אחרון אחרון חביב!

*   *   *

הבעל שם טוב פנה אל האורח בחביבות יתירה:

נו, ר' יהודי, פתח פיך ויאירו דבריך.

האורח הביישן נבוך קמעא וטען שאין לו מה לומר.

הבעל שם טוב הפציר בו:

אולי משהו קצר.

השיב האורח בשפלות: איני יודע ללמוד.

המשיך הבעל שם טוב להפציר בו:

אולי משנה אחת, אולי פסוק אחד.

אולם האורח השיב: גם משנה איני יודע, גם פסוק איני יודע.

אולי איזה סיפור שלמדת בחדר, הפציר הבעל שם טוב.

שמע האורח את המילה ‘סיפור’, אורו עיניו ואמר:

אני יכול לספר את הסיפור שקרה לי, רוצים לשמוע?

הבעל שם טוב וכל החבריא קדישא הנהנו בראשיהם לאות הסכמה

והיטו אזניהם ברצון לשמוע את סיפורו של האורח.

*   *   *

אתמול ביום שישי כשפגשתם אותי ברחוב, פתח האורח,

השתחררתי ממאסרו של פריץ אחד.

שנה שלימה הייתי במאסר בתוך בור.

זה היה מפחיד מאד להיות שם,

במיוחד שבעת שהותי בבור הייתי שומע כל הזמן קולות הבוקעים מן האדמה.

זה לא נשמע כקולות של בני אדם לכן חשבתי שמא שדים הם.

פחדתי אפילו לזוז.

*   *   *

בשבוע האחרון אזרתי אומץ, הטיתי גופי לעבר האדמה וצעקתי:

האם אתם שומעים אותי?

לתדהמתי שמעתי קול העולה מן האדמה:

כן, אנו שומעים.

מי אתם בני אדם או שדים? שאלתי אותם.

שדים, השיבו.

המשכתי לשאול: מהו פשר מנהגכם כל ימות השבוע לבכות, וכשמגיע ליל שבת לצחוק?

ענו השדים: אנו שדים שמקבלים חיותנו מעבירות של חסיד אחד.

החסיד הזה הוא צדיק גדול,

הוא צם כל ימות החול וחי ללא אכילה וללא שתיה כלל,

רק כשמגיע ליל שבת הוא אמור לשבור את הצום,

אלא שבגלל הצום קיבתו מצומקת ואינו יכול לאכול אוכל עשיר של בשר ודגים.

לכן הוא מקדש על היין ומיד אחר כך אשתו מגישה לו כוס חלב.

הוא שותה את החלב,

ורק לאחר כמחצית השעה הוא יכול לאכול את סעודת השבת שלו – בשר דגים וכו'.

אנו פוחדים שהצדיק הזה מרוב צדיקותו ימנע מאתנו את חיותנו.

כל השבוע אנו בוכים בשל כך.

בליל שבת אנו עושים הכל כדי לחרחר ריב בינו לבין אשתו.

כל פעם שאשתו מגישה לו את הכוס,

אנו משתדלים שיישפך מעט מן החלב שבכוס,

כדי שיבוא לידי כעס ורוגז ויבואו לידי ריב.

ואכן כאשר החלב נשפך, הוא צועק על אשתו ואומר:

אני צם כל השבוע ואת שופכת לי חלק ממעט החלב שאני שותה?

מכיון שהדבר חוזר על עצמו,

הוא גוער בה, ומאיים עליה שאם החלב יישפך שוב הוא ילך איתה לרב.

כל ימות החול אנחנו דואגים שמא לא נצליח לשפוך את החלב,

אך כשמגיע ליל שבת והוא גוער בה שוב,

אנחנו יודעים שהצלחנו ושמחים שמחה גדולה,

כי מריב זה נוצרת עבירה גדולה של שלום בית, וזוהי חיותנו.

שמעתי את דברי השדים והוספתי לשאול:

למה דוקא בשבוע האחרון בכיתם בימות החול בדמעות שליש בכיה כפולה ומכופלת,

ובליל שבת צחקתם בצחוק פרוע כפול ומכופל?"

השיבו השדים: “השבוע היתה סכנה ממשית לחיותנו.

החסיד החליט לחזור בתשובה ולהפסיק לריב עם אשתו

ולפתור אותה מן המטלה של הגשת כוס החלב.

הוא החליט להכין את כוס החלב לעצמו עוד בצהרי היום,

להניח אותה בארון שיהיה מוכן לליל שבת,

כך שבליל שבת הוא בעצמו יקח את החלב,

ולא תהיה לו שום סיבה לכעוס על אשתו.

כך תעבור עליהם השבת באוירה טובה ונעימה.

ואכן ביום שישי בצהרים הכין החסיד לעצמו את כוס החלב החשובה לו,

הניח אותה בתוך הארון,

סיים הכנותיו לשבת, הלך לטבול במקווה,

ומשם פנה לבית הכנסת לתפילת ליל שבת.

גם אשתו הכינה את הכנותיה לכבוד שבת,

לפתע באמצע הכנותיה שמעה מחלון ביתה,

שמוכרים עצים להסקה בחצי מחיר.

הזדרזה למצוא את ארנקה.

בינתים מוכרי העצים המשיכו להזיל את המחירים עוד ועוד,

עד שהגיעו לרבע המחיר,

וכבר הקישו על דלת ביתה כדי לזרזה.

במהירות הבזק פתחה האשה את הארון בו נמצא ארנקה,

ותוך כדי פתיחת הארון נפלה כוס החלב,

נשפך החלב ונשברה הכוס.

*   *   *

הגיע ליל שבת החסיד חזר מבית הכנסת לביתו שמח וטוב לב.

השבת לא יהיה שום ריב, רק אהבה ואחוה ושלום ורעות.

הוא אמר "שלום עליכם", קידש על היין,

והלך בשמחה לארון לקחת את כוס החלב,

והנה כוס החלב איננה.

הוא התבונן וראה שהכל נשפך.

פנה לאשתו ושאל:

מה קרה לכוס החלב?

האשה החלה להתנצל בגמגום,

אבל הוא כבר לא יכול יותר, כוחו לא עמד לו,

עבורו הגיעו מים עד נפש.

חמתו בערה בו והוא צעק ואמר:

עכשיו הכל ברור,

ברור ששפכת את כוס החלב שלי בכוונה.

עד עכשיו עוד היה לי איזה צל של ספק,

שאת לא אשמה.

עכשיו ברור שתמיד עשית את זה בכוונה.

ביום ראשון הולכים לרבנות להתגרש…

*   *   *

כל ימות החול בכינו נורא,

לא ידענו איך להתגבר על תוכניות הצדיק להינצל מריב,

אבל לאחר ההצלחה הגדולה שהיתה לנו בליל שבת,

צחקנו וצחקנו ולא יכולנו להפסיק לצחוק,

כי הצלחנו במשימתנו לחיות ולשרוד.

*   *   *

האורח סיים את סיפורו.

הבעל שם טוב חזר לנגן את ניגוניו,

הערב ירד, החשיך היום.

הגיע מוצאי שבת והבעל שם טוב ביקש להעלות את האור בבית המדרש החשוך.

לפתע הבחינו כולם שהתלמיד היושב לימין הבעל שם טוב שוכב מעולף.

סיפור האורח נגע לו בעצם נפשו, מדוע?

התברר שהוא הוא החסיד הצדיק שעליו סיפר האורח את סיפורו.