פעם הגיע הבעל-שם-טוב הקדוש לאחת הערים זמן קצר לפני ראש השנה. הבין הבעל-שם-טוב כי יצטרך להישאר בעיר בשני ימי הדין. הוא פנה אפוא אל ראשי הקהל ושאלם מיהו בעל התפילה אצלם בימים הנוראים.

השיבו לו הפרנסים, כי הרב דמתא הוא הניגש לפני העמוד, וכי הוא מעלה את תפילותיהם לפני כסא הכבוד.

"כיצד נוהג הוא בתפילותיו?" הוסיף הבעל-שם-טוב להתעניין.

"תפילותיו נערכות בשמחה לא מצויה, עד כי אפילו ביום הכיפורים, אומר הוא את הווידויים מתוך ניגוני שמחה מרניני לב…"

התפלא הבעל-שם-טוב פליאה רבתי. מעולם לא שמע כזאת. הוא טרח אפוא ושאל את הרב לפשר מנהגו המשונה.

השיב הרב בענוותנותו: "גם העבד הנבזה והשפל ביותר הנמצא בחצר המלך, שמלאכתו היא לגרוף ולנקות את החצר ממי השופכין ומן הלכלוך והטינופת כדי שהחצר של המלך תהיה נקייה ויפה – הרי אם הוא אוהב את המלך, אזי בעת שהוא עוסק במלאכת הניקיון, שמח הוא מאוד על כך שנפלה לו הזכות לנקות את החצר של המלך. ומשכך, הוא עושה את מלאכתו מתוך ניגוני שמחה, שמחה על כך שהוא גורם נחת-רוח למלך.

"אף אני כך", סיים הרב. "אף על פי שבימים אלה עוסקים אנו בניקוי הביבין שלנו, הרי כיוון שמשרתים אנו בחצרו של מלך מלכי המלכים, אני עושה זאת מתוך ניגוני שמחה".

נהרו פניו של הצדיק, ואמר בהתלהבות:

"אם כבודו מתפלל מתוך כוונה זאת – יהי חלקי עמו!"

(סיפורי חסידים, הרב זוין)