כלה כמו נר

היו שנים שבהן נסע כ"ק אדמו"ר הרש"ב למעיינות מרפא כדי להתרפא. אחד מאותם מעיינות היה בעיר יאלטא, שם נהג לשהות תקופות ארוכות. את תפילותיו בעיר היה מתפלל בבית כנסת של חסידי פולין במקום.

היה זה חודש אלול תרמ"ו כאשר אדמו"ר הרש"ב נסע ליאלטא, שם שהה כל החודש ואף בחגים שלאחר מכן. הרבי, אף על פי שהיה במקום זר, המשיך במנהגיו כדרכו בקודש כאילו היה בליובאוויטש.

אתא ובא ראש השנה תרמ"ז.

בליל ראש השנה הצטרף הרבי לציבור, אולם בעוד הציבור סיים את תפילת החג והתפזר לביתו, המשיך הרבי להתפלל כמנהגו מאז ומקדם – תפילה ארוכה, בסערת נפש ובבכי רב, כשהוא מתמוגג בדמעותיו. שמש בית הכנסת שראה את היהודי ממשיך בתפילתו עוד זמן רב, ציווה את הגוי הממונה על ניקיון בית המדרש, שלא יכבה את הנרות ושלא ינעל את בית הכנסת. לאחר שנתן את הוראותיו הלך לביתו לסעוד את סעודת החג.

בתום סעודת יום טוב, החל מצפונו של השמש נוקפו – איך השאיר יהודי תלמיד חכם לבדו בבית הכנסת. הוא הכיר את הרבי כיהודי נכבד, וחש שלא בנוח. הוא שב אפוא לבית הכנסת ולתדהמתו ראה את הגוי עומד בחדר הכניסה ובוכה בכי רב.

"מדוע אתה בוכה?" שאל השמש נדהם.

"עומד לו אדם" – ענה הגוי בבכיו – "וכלה כמו נר ואיך לא אבכה?! אני רגיל לשמוע איך שמתפללים בשמחה ושרים בתוך התפילה, ואילו כאן עומד אדם – הכוונה אל הרבי – וכלה כמו נר. נזכרתי אפוא בכל צרותי, הדוד מת, הבהמה מתה, אמי חולה, ועל כך אני בוכה".

נבוך ומבולבל נכנס השמש לבית הכנסת והאזין לתפילתו של הרבי, תפילה מתוך סערת נפש – וגם אצלו נפתחו שני מעיינות של דמעות…

(סיפורי חסידים לנוער)