א

אם כי ר' אברהם יעקב מייטין – הנו יהודי שאפשר בהחלט לומר עליו כי הנו "שקוע" בחסידות – הרבה למד ויגע בתורת החסידות ועוד יותר שמע, קלט והפנים – מכל מקום, רגש הביטול העצמי, העסוק והפנימי שלו, השפיע הרבה מאוד על התנהגותו החיצונית. בהיותו חדור במחשבותיו על אי-שלמותו ושפלותו, נראים היו מעשיו בחיצוניותם כאלה של יהודי פשוט ולא של "עובד" חסידי במלוא משמעות המילה.

מעולם לא הרשה לעצמו תפילה באריכות אחרי ה"מניין". אף על פי שהעריך מאוד את חבריו, אלו המתפללים במתינות או באריכות ואף על פי שהיה לו 'עם מה' להתפלל – נמנע מכך באמרו אל עצמו: איך אני שייך לזה?

כך גם מעולם לא נעתר לבקשה כי "יחזור" מאמר חסידות לפני הציבור. "תחילה יש לדעת את המאמר עד כדי יכולת לחזור עליו ברבים. ושנית – וזה העיקר – צריך להיות שייך במעשה לנאמר בו. ואיך אני יכול לחזור מאמר?!" – הייתה תגובתו להפצרות חבריו בנידון, וכך השתמט מהם מתוך אנחה.

כשבתו הבכירה גדלה והגיעה לפרקה, התבטאה שאיפתו באותו האופן: עם רצונו העז לקחת חתן לבתו – חתנו הראשון – בחור חסידי מובהק, "תמים" ממש, מכל מקום רבים היו חששותיו שמא לא יוכל להגשים את רצונו זה ולהגיע למילוי השאיפה. כי – הרהר בינו לבין עצמו – בחור חסידי ירצה לבטח "בת תלמיד חכם" חסידי, שאביה יהיה בעל תורה ועבודה, ובמשמעותן החסידית, ואילו אני – המשיך ר' אברהם יעקב את חוט מחשבותיו – הרי איני כזה, ואם כן, איך יצא חלום רצוני זה מהכוח אל הפועל – – –

אושרו היה מעל למשוער, כאשר שאיפתו התגשמה ושמריל, אחד התמימים הנעלים, נהיה לחתנו.

החותן והחתן, אם כי שניהם, כאמור, הינם חסידי ליובאוויטש, בכל רמ"ח ושס"ה שלהם, בכל זאת היו שונים זה מזה, הן בחיצוניותם הגופנית והן בפנימיותם הרוחנית.

החותן, ר' אברהם יעקב, נמוך, כחוש, כולו עצמות, וקטן היה עוד ברוחניות: בהתוועדויות ה'רותחות' ביותר נשאר שותק ודומם במקום ישיבתו בשוליים, כאילו לא תפס מקום כלל ליד השולחן.

החתן, שמריל, לעומתו, נוסף להיותו גבה קומה ורחב גרם, הוסיף על גובהו ב"ויגבה לבו בדרכי ה'" וב"אתהלכה ברחבה" שביטאה מציאותו. הוא היה חוזר תכופות מאמר חסידות לפני הקהל בטוב טעם ובהטעמה שאמרה רחבות. אף אריכות התפילה, בעיקר בשבתות – הייתה אצלו דבר של קבע, וכן כל אותה הרתחה בדברי הרבי ובהוראותיו וכל המסתעף מכך.

החותן הביט על חתנו, גופנית ועוד יותר מכן רוחנית, מימטה למעלה, בהעריכו אותו מאוד. הוא טרח רבות להעביר את שביעות רצונו לאשתו – החותנת, ולבתו – אשתו הצעירה של חתנו, שיקבלו באהבה ובהבנה את ההנהגה החסידותית של החתן-הבעל, עם כל החריגות (ואולי גם החריקות) אשר הן אינן מוכרות להן ולא ראו זאת כל כך אצלו בבית. ההסבר-מענה השגור בפיו היה: הרי זו נחת חסידית!

חסידים היו מתבדחים: "אומרים שהחתן הוא חלק מהחותן. חותן זה וחתן זה, הנם ממש מוח ולב, כפי ציורם בחסידות. אילו היו השניים לאחד, איזה חסיד מהודר היה זה".

קרה ושמרק'ה הדגיש את סאת הגילופין של כוסית ה'משקה'. ומאן-דהו הפטיר לחותן: "אתה צריך לעצור בעדו. המוח שלך צריך לשלוט קמעה על הלב שלו". ענה ר' אברהם יעקב חרישית, במלוא התום: "חייך קודמין, אם יש משהו במוח, מי יודע אם זה יספיק ללב שלי עצמי, ומי אני כי אעיר ומניין לי שיש להעיר על כך".

ב

ליל ראש השנה לפני תפילת ערבית.

בית הכנסת היה עסוק בתהלים, ובשעת בין השמשות בין מנחה לערבית, בשעה שבין השנה החולפת ובין השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, מובעים רחשי הלב בפסוקי תהלים של נעים זמירות ישראל, אלה שלתוכם נמזג ובהם נשפך כל מה שבלב היהודי. ה'תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה', מובע בשעה זאת אצל כל אחד לפי מה שהוא, באותם הפסוקים. אוזן כרויה יכולה להבחין בהבדל שבין פה לפה, מי שהדברים היוצאים מפיו הם עבודת המוחין, בשאיפה להתרומם קמעה באמירת 'ותמלוך', ומי שהדברים המפכים מפיו הם עבודת הלב בתקווה להתרגש ולחוש יותר את ה'לעשות רצונך בלבב שלם' ולעומתם מי שהמילים נאמרות ללא כל כוונות מיוחדות.

קול דפיקת השמש על הבימה הכריז על תפילת ערבית והשתיק את אמירת התהלים של הציבור.

כשניגש החזן ל'עמוד', ובהתחילו תפילת ערבית בניגון הידוע של הימים הנוראים, והקהל הרב שמילא את אולם בית הכנסת עוזר על-ידו ומחרה-מחזיק אחריו בסלסולי זמר, באותה השעה נשמטו להם אחד אחד מספר 'עובדים' שמבין המתפללים ופנו איש איש לפינתו, מי בתוך אולם בית הכנסת באחת הזוויות, או מאחורי התנור, ומי לחדר שני. כל אחד ו'עבודתו': זה בכיווץ נפשי הניכר גם פיזית בגופו, זה ברצינותו המאוימת אשר מתגלה גם בתווי מצחו וקווי פניו החדים, זה ראשו ניתן בכף ידו הימנית ומסתכל כלפי מעלה, וזה ראשו שמוט כלפי מטה ונתמך בבוהן ימינו מתחת לאזנו ומספר אצבעותיו על גבי מצחו, זה עומד ופניו לכותל כשעיניו עצומות. זה מעביר במחשבתו 'מאמר' חסידות להתפלל בו. וזה מתבונן ב'תמליכוני עליכם' המתבקש מ'עליית המלכות'. ניגון מרירות כבד משתלב הרמונית בניגון 'שולחן' עמוק ואיטי. כל אחד עסוק עם עצמו, ואינו חש ואינו מבחין בנעשה סביבו, 'עבודת' כל אחד היא פועל יוצא להכנה שלו בחודש אלול ובימי הסליחות.

אברהם יעקב התפלל, כמנהגו כל השנים, עם הציבור. חתנו, שמריל, פנה ל'חבדניצה', החדר שליד בית-הכנסת המיועד ל'עובדים' ולמאריכים בתפילתם. שם בבדידותו – גם אם יהיו שם עוד כמה וכמה מהמתפללים – יערוך את ההתבוננות שלו, הכנה לערבית של ראש השנה.

באפילת החדר, כשהראש נתמך בידיו, התחיל להעביר במחשבה את המאמר 'לך אמר לבי בקשו פני'. בעמקות וברוב מתיחות העביר במוחו את דברי החסידות, בהצמידו לבו לדברים – יבקשו חיפוש נמרץ בחורים וסדקים' בפרטים של המחשבות, דיבורים ומעשים – העבודה היא בשעת התפילה.

בהיותו עייף מאוד, ונוספה לזה חשכת החדר, היה צריך להיאבק עם נמנום שתקף אותו לפעמים, וניתק את חוט-מחשבתו. בעמלו להמשיך מחשבתו, הרים את ראשו, שפשף את מצחו, בעזרו בדיבור פיו למחשבת מוחו: 'כשמשפשפים את הבשר, נראית האלוקות שבו'.

ג

המניין בבית-הכנסת סיים את תפילתו, אחרי ברכת "לשנה טובה תכתבו ותחתמו" מכולם לכולם, יצאו המתפללים לבתיהם, בהשאירם בבית-הכנסת את המאריכים בתפילתם. חלקם עמדו מי ב'שמונה עשרה' להשמיע את מילות התפילה בהטעמה מיוחדת מלוות ניגון מרירות לבבי, ואחרים עדיין באמצע "קריאת שמע" מי לפני כן ומי שטרם התחיל את התפילה עצמה.

ר' אברהם יעקב שהתפלל, כאמור, עם כל הקהל, נשאר בכל זאת בבית-הכנסת, ממתין לחתנו שעשה את החג בביתו. מלבד מה שרצה לרוות נחת בשמעו את חתנו מתפלל, לא רצה לחזור הביתה לבדו, כדי לשמוע את שאלת הנשים 'איפה שמרילו למה הוא מתפלל באיחור רב יותר מכל היהודים?'

אחדים מה'עובדים' שבבית-הכנסת גמרו אט-אט את אריכות תפילתם הארוכה. מי במוקדם ומי יותר מאוחר, ועזבו את בית הכנסת שבו נמצאו השניים, החותן והחתן ועוד 'בעל הבית' אחד או שנים.

בהמתינו לשמריל אמר ר' אברהם יעקב תהלים, כשמדי פעם הוא מתקרב לחדר השני – ה'חבדניצה', ושם אוזנו לפתח כשהוא מנסה לצוד משהו מ"עבודתו" של חתנו, מניגונו או ממלי-התפילה שלו.

השקט שבבית-הכנסת עצמו, אשר הופרע רק בפרקי התהלים של ר' אברהם יעקב, עורר את שמריל ממחשבת ההתבוננות שלו, זו שבאה לאחר מחשבת המאמר; הוא קם ממקומו, ובעמדו הבחין מתוך חשכת החדר כי מלבד חותנו האומר במתיקות פרקי תהלים, אין איש בבית האלוקים. ואז הוא 'תפס' כי שעה ארוכה מדי לקחו לו המאמר וההתבוננות בעוד חותנו ממתין לו ב'ביטול'.

המתנתו של החותן לו, הממתהו כולו. לפתע הבחין כי גובהו של "ויגבה לבו" ורוחבו של "ואתהלכה ברחבה" שלו, נסתרסו ונפגמו לעומת הנהגת ה"הצנע לכת" החמורה של חותנו. ידע שמריל היטב, עוד מאז, שחותנו איננו אדם פשוט ביותר, ובכל זאת איננו מרשה לעצמו אריכות התפילה ביחידות, אף לא בתפילת ערבית של ליל ראש השנה, ועוד יותר אחרי תפילתו בציבור, והוא נשאר ממתין לחתנו הצעיר בביטול כזה ואינו מנסה כלל לזרז אותו בשום שלב שהוא.

ה"מעריב" שלו ניתק לגמרי מהכנתו העצמית המקובלת והמאומנת, התבוננות שעל ידי מחשבה בחסידות, וכמו קרון המחליף את הקטר חובר למציאותו של החותן. לפתע נראו לו שפלות העצמית – וגדלותו של החותן. עם היזכרו מחדש באמרתו של הרבי: "כשמשפשפים את ה'בשר' נראית האלוקות שבו", הונח אצלו שה'בשר' שלו נשאר בלתי משופשף, מנומנם, ואילו החותן, שאינו נשמע בחזרתו ואינו נראה בחשבו, הרי 'בשרו' שלו הונח משופשף.

אם תפילה נקראת 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", סולם המרים את המתפלל משפלותו הארצית לרום השמים, הרי בליל ראש השנה זה, הייתה תפילת הערבית של החתן עם אמירת התהלים של החותן – סולם כפול. כשני עובדים שצריכים לבצע עבודה בתקרה הגבוהה, עולים בסולם הכפול, בעליה שליבה אחר שליבה, בשמרם על המעמד המאוזן למנוע נפילה עלולה, עלו שני אלה, באופן הרמוני, בעבודת התפילה שלהם.

משתי הפינות של בית הכנסת המואר בצמצום רק בחמשת הנרות שמעל לעמוד, נשמעו הקולות של השניים, כשכל אחד מהם מקשיב גם לקולו של השני, בקבלו מכך התעוררות ללבו. קולו של החותן בטון-מינור נמוך במילים 'מי יגור באוהלך, מי ישכון בהר קודשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו' מלוות בניגון הידוע של 'עסין עסט זיך' החליף אותו קולו המורם של החתן בטון-מינור במילים 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו' מלוות בניגון של "תשב אנוש עד דכא".

ד

עם סיום תפילתו של שמריל הפסיק גם ר' אברהם יעקב את אמירת התהלים, בברכת 'לשנה טובה תכתבו ותחתמו' הלכו שניהם הביתה. בדרך אמר החותן לחתנו כי יש לומר לנשים הממתינות בבית, כי סיבת האיחור נובעת מחמת שאישה אחת בקרבת בית-הכנסת התעלפה, והיו צריכים לעסוק כדי לעורר אותה מעלפונה ולהשיב נפשה, בהדגישו שיש למנוע כל קפידה על האיחור. ובהוסיפו שיש לשמור בקפדנות על ה'הצנע לכת' בעבודה. "אין זה שקר – הצדיק החותן את דבריו – שהרי ידוע המבואר בתורת החסידות כי נפש האלוקית שבאדם נקראת בשם 'אישה' והתפילה עניינה לעורר ולהקיץ את הנפש מהתעלפותה ועלפונה.

על שאלתם של בני הבית: "האם שבה האישה לתחייה?" ענה ר' אברהם יעקב ברצינות בחשבו את מחשבתו הוא: "מחר בבוקר בתפילה נראה אם היא אכן שבה לתחייה"…

(לקוח מהספר "דמות חסידית", סיפורו של הרה"ח הרב יהושע ליפקין ע"ה)