א

לא קלה הייתה שנת תקנ"ב על רבי שניאור זלמן, אדמו"ר הזקן. החל מראש השנה תקנ"ב ועד חג השבועות סבל הרבי ייסורים קשים ואיומים בשל רדיפותיהם של ה'מתנגדים' כנגד התפשטות תנועת החסידות ברחבי רוסיה הלבנה. אולם הרבי אצר בתוכו את סבלו וייסוריו, ולא גילה על כך מאום לבני ביתו, אפילו לא לבנו אהובו דובער, או לזקני החסידים המקורבים ביותר.

ב

שמונה-עשרה שנים מלאו מאז החל רבינו הזקן לפעול להפצת החסידות בכל רחבי רוסיה הלבנה וליטא. הוא עמל להרחיב את שורות החסידים בעבודה קשה של חינוך והדרכת חסידי חב"ד. יגיעה זו הניבה את פריחתה של שושנת החסידות, אולם גם עוררה קטרוג גדול בשמי רום.

לא רק ה'מתנגדים' הרהיבו עוז בנפשם, אלא גם ענייני הכלל של אחזקת החסידים בארץ הקדוש, והדילטוריא שהוכנסה בין רבינו הזקן לבין אדמו"רי וואהלין, החשיכה את המאורות הגדולים – ורבינו הזקן היה זקוק למליצי יושר ולמעוררי רחמים.

באותם ימים נשלחו שלוחים חשאים ל'אוהלי הקודש' של הבעל-שם-טוב הקדוש במז'יבוז' ושל הרב המגיד השוכן כבוד באניפאלי. כן שלח את חסידו רבי יעקב מסמיליאן ובידו פדיון נפש מיוחד לידידו ורעו הצדיק רבי נחום נ"ע מצ'רנוביל, וביקש כי יעוררו רחמי שמים, עליו ועל כלל תנועת החסידות.

הכול חשו כי סכנה מרחפת בחלל האוויר, אך איש לא ידע להגדיר זאת בצורה מוחשית.

* * *

ימים אחדים לפני ראש השנה, במוצאי שבת סליחות, נקראו לפתע כמה מזקני התלמידים לחדרו של הרבי. הם נכנסו בזה אחר זה, ולחרדתם ראו את פניו הקדושות רציניות עד אימה.

לאחר שנאספו כולם, פתח הרבי ואמר בקול עמוק ושקט:

"קטרוג גדול פועל כעת בשמי רום כנגד תורת החסידות – אולם יכולנו לזה. סיבת הקטרוג היא בגין אמירת דברי חסידות בשופי. אולם להפסיק מלומר חסידות, גם זה אי אפשר, שכן שתי רמזים נרמזתי מרבינו המגיד ומבנו ה'מלאך', כי עלי לומר הרבה חסידות, ובגילוי דווקא.

"מכל מקום, יש יסוד לחשוב כי בראש השנה הקרוב, בעוד ימים אחדים, יעבור הקטרוג אלינו. על כן, מבקש אני מכם לעורר רחמים רבים; עם זאת, כבר עכשיו מבקש אני מכם לעשות סדר ולקבוע מי יעזור לבני דובער בהנהגת החסידים והנהלת ענייני החסידות".

היה בכך יותר מרמז שהרבי יודע וחש כי כלתה אליו הרעה, אך הוא מוכן לקבל עליו את תוצאות הקטרוג האיום.

הביטו קשישי התלמידים זה בזה. איש מהם לא העז לפצות פיו. היה זה יותר מדי בעבורם.

חיל ורעד אחז בהם…

ג

מבעד לסדק הדלת עמדה דבורה לאה, בתו החביבה של הרבי. איש לא שם לב לאישה הצנועה והחסודה שהקשיבה לכל מילה שיצאה מפי קודש הקודשים. חיוורון עז תקף אותה.

היא חזרה לחדרה נרעשת ונרגשת. שעה ארוכה התהלכה אנה ואנה, נתונה בסערת רוח כבירה.

כ"ט תשרי, ערב ראש השנה.

שלוש שנים מלאו למענדל'ה הקטן, בנה של דבורה לאה, נכדו של הרבי. באותו יום הוכנס הפעוט האהוב לחדרו של הסבא, וזה סידר לו את התספורת הראשונה, בהותירו לו פאות הראש. בסיום הניח את שתי ידיו על ראשו של העולל, ובירכו בחום ובדבקות.

שעה קלה לאחר מכן, מיד עם תום תפילת מנחה, נכנסה הרבנית דבורה לאה ל'זאל' הקטן. אותו יום של טרדות, איש כמעט לא נוכח שם, זולת כמה ממשפחתו של הרבי, ויחידי סגולה מבין התלמידים הקשישים. אלו היו שקועים אותה שעה באמירת תהלים.

מבלי אומר, ניגשה דבורה לאה אל ארון הקודש, פתחה את דלתותיו ובטרם הספיק אי מי לפצות קולו, נשמע קולה, רועד אבל בוטח:

"כל הקהל אשר פה! הנכם עדים כעת בפני ספרי התורה הקדושים, כי מקבלת עלי בדעה צלולה, באלה ובשבועה, שאני דבורה לאה בת שטערנא, מחליפה את אבי רבי שניאור זלמן בן רבקה, שהוא יישאר בחיים!"

היא סיימה את דבריה הקצרים, נשקה בחום לספרי התורה, ופרצה בבכי כבוש…

* * *

הרבי הריי"צ מוסיף ומספר גרסה נוספת:

באותם ימים נכנסה הרבנית הצדקנית דבורה לאה לחדרו של אביה הדגול. כאן מצא האב שעת כושר להשיח לבו. הוא תיאר בפניה את העמל הרב שהושקע כדי להפיץ את תורת רבותיו הקדושים בקרב עדת ישראל, ותהילה לא-ל שהמאמצים עלו יפה, אך דומה הדבר כקוץ בעיניו של השטן, וזה מעורר קטרוגים קשים, ונפסק למעלה בשמים, כי עליו להיפטר מן העולם.

רבינו הזקן שקע בהרהורים ממושכים. "אמנם אפשר לומר כי ה'המשכות' בעולם התחתון יוכלו להימשך גם מהעולם העליון", המשיך לפתע את שיחתו באוזני בתו, "אלא שאין זו הנהגה של עולם תיקון".

אנחה כבדה התמלטה מפיו, אנחה השוברת חצי גופו של אדם. "שעה כבדה היא" לחש כמו דובר אל עצמו, "והקטרוג אף הוא הולך ומכביד, ומה יהא על החסידים? מה יהא על תורתו הקדושה של סבא (הבעל-שם-טוב)?

דבורה לאה הצדקנית לא השיבה מאום. כשדמעות חונקות את גרונה עזבה את חדרו של אביה.

פיקחית הייתה, והיא הבינה בדיוק לכוונתו של אביה, כי המצב הנו איום ונורא, ובימים הקרובים יוכרעו חייו של אביה לשבט או לחסד. לא ייפלא אפוא, שבימים הבאים הלכה בביתה מבולבלת ונבוכה. לא היה לה ספק כי היא תמסור את חייה חלף חייו של אבא.

ה

ערב ראש השנה.

הרבנית דבורה לאה שלחה לקרוא אליה שלושה מזקני החסידים, אדירי התורה, כבירי המחשבה וזכי הלב: רבי משה מייזליש, רבי פינחס רייזעס ורבי משה ווילנקר. שעה ששלושתם נכנסו לחדרה, פתחה ודרשה מהם הבטחה נאמנה כי יישבעו לה בשבועה החמורה ביותר שבדיני התורה, כי דבריה מכאן ולהבא, יישארו בסוד גמור, עד אשר יהיה ניתן לגלותם.

אריות שבחבורה אלו, אף על פי שהיו אבירי הדעת ואדירי הלב, בכל זאת התרגשו מאוד. לרגע הציצו זה בזה, ואחר נענו ואמרו לה כי עליהם להתיישב בדעתם תחילה, בינם לבין עצמם, אם רשאים הם להסכים לתנאיה.

שלא כרגיל, מועקה קשה שררה באותם ימים בחצרו של הרבי. הצדיק היה ספון בחדרו יותר מכפי שנהג. אפילו גדולי החסידים שהיו רגילים להיכנס ל"גן עדן העליון", לא הורשו להיכנס אל הקודש פנימה. השינוי הקיצוני בהנהגת הרבי הוכיח להם כי עת צרה היא ליעקב; אולם איש לא ידע מהי הצרה ובמה אפשר להועיל לה או לעשות לביטולה. הספקות והלבטים היו קשים מנשוא.

שלשת גדולי החסידים התכנסו פעמיים באותו יום, ואף האריכו שבת כל הלילה בשיחה – האם יכולים הם למלא את השבועה שביקשה מהם בת הרבי. הם חשו כי יש קשר הדוק בין הסוד הנורא שאותו היא רוצה לגלות בפניהם, לבין הסתגרותו של הרבי…

לאחר מחשבה עמוקה, הבינו היטב כי הרבנית דבורה לאה יודעת היטב את אשר נעשה בחצר המלך, עוד יותר מכפי שהם משערים. הם הבינו כי בדעתה הרחבה היא יודעת מה שהיא עושה, ועל כן מן הראוי שימלאו אחר שבועת הסוד.

בהחלטה זו באו אליה בזמן שנקבע.

קולה של הרבנית היה יציב ובטוח, למרות הדברים הקשים:

"כולנו חסידי אבינו-רבינו, וכולנו מחויבים למסור נפשנו בפועל ממש בעבור אבינו-רבינו ובעבור תורתו, הלא היא תורת הבעל-שם-טוב…"

כאן לא עמד לה עוד כוחה. היא פסקה מלדבר, שפתיה רטטו, ובכי מר פרץ מגרונה.

רבי משה מייזליש עמד על מקומו בבהלה, נחרד ונרעש:

"מה אתם בוכים? אמרו לנו מה הדבר הזה! אנוכי הראשון שאלך למות באש או במים בעבור רבנו הגדול, בעבור תורת הבעל-שם-טוב; הגידו לנו מה לעשות ואני אלך בשמחה ובטוב לבב".

הרבנית התעשתה. "ראשית דבר", ענתה, "דורשת אני מכם להישבע בשבועה חמורה שאין לה הפרה, שתקיימו כל אשר אומר לכם. שבועה זו תהיה רק על דעתי, כי הרי אינכם יודעים מה אומר לכם; ובכן, הישבעו שבועה חמורה על פי התורה שאין לה הפרה כלל, גם בדבר שנוגע בנפש אדם".

הפעם היה תורו של החסיד רבי משה ווילנקר להתרגש. אף על פי שהיה ידוע כבעל מוח מבהיל ואדיר הלב, מופלא במתינותו. "דבר כזה יש לעשות בשיקול דעת ובמתינות גדולה. ירא אני… ירא אני…"

שני חבריו, רבי משה ורבי פינחס נתנו בו עיניהם: "הלא החלטנו כבר למלא אחרי כל התנאים!"

נשבעו השלושה שבועה חמורה על פי דין תורה.

"כעת הנני ממנה אתכם לבית דין, ואתם תקבלו עליכם להיות לבית דין, ולפסוק הלכה למעשה כפי חוקי תורתנו הקדושה ודיניה.

"המצב העכשווי הנו מבהיל ביותר. על פי הדברים ששמעתי מאבי הקדוש, עלולים אנו להגיע לתוצאות איומות. שלושים שנה – המשיכה לומר בשם אביה – צריך אילן החסידות לעידור ולניכוש עד שייתן פריו המתוק. אולם רק עכשיו הפכה תורת החסידות לאילן של חיים, אולם הקטרוג הנורא שהתעורר בימים אלה עלול לגדוע את הכול".

הרבנית דבורה לאה הוסיפה וגילתה דברים שאביה חשף בפניה:

"רוצה אני לחיות" – המשיכה בשם אביה – "שכן כך מחויב האדם על-פי התורה; אולם עוד יותר חפץ אני לעדור ולנכש את האילן הזה שיתן את פריו עד כי יבוא שילה. מורי הרב המגיד ממעזריטש אמר לי שעוד נכונו לנו זמנים קשים ורעים, אך הבטיח לי שבכל עת יעזור לי. אולם בימים אלה ראיתי אותו ואת הבעל-שם-טוב הקדוש, ופניהם היו שחורות. הבנתי כי תורתם בסכנה…"

הרבנית דבורה לאה נשמה עמוקות, בטרם אמרה את המשפט המכריע:

"החלטתי אפוא לתת את חיי תמורת חיי אבי. רוצה אני להיות כפרתו, ועל כן נותנת אני את ימי וחיי לאבי. אני הולכת למיתה, ואבי ילך לחיים טובים וארוכים בשביל להחזיק את האילן אשר נטע, ובזה אזכה גם אני בתורת אבי…"

עבים שחורים וקודרים הוסיפו להתקבץ מארבע כנפות שמים, ולהתלות מעל ראשו של הרבי.

בערב ראש השנה קרא רבינו הזקן למניין חסידים גדולים, וכראשו נשען על כתפו, אמר בדבקות:

"בראש השנה נהיה זקוקים לעזר ולסעד, מכיוון שגם הוא – רבי נחום – אין ביכולתו לפעול, והוא הרי הזקן שבחבורה", אמר והתכוון לכך כי גם הפדיון נפש שנשלח לצדיק מופלג זה, לא הועיל…

הבינו החסידים כי כלתה הרעה. איש לא ידע כי באותה שעה הומרו גורלות חיים בחדר הסמוך…

ו

תפילת ליל ראש השנה הסתיימה. בזה אחר זה עברו גדולי החסידים והתלמידים בפני רבינו הזקן, והתברכו ב"לשנה טובה ומתוקה". על פניו של הרבי נראתה מתיחות קשה.

כשיצא מה'זאל', פנה לשאול היכן נמצאת דבורה לאה. גדולי התלמידים נדהמו, שכן הרבי הקפיד שלא לדבר כלל בלילה הראשון של ראש השנה.

היא ניצבה בצד הבית, והמתינה בצניעות לבואו. לפתע ראה אותה ממתינה. אורו עיניו וכבר פנה לברכה "לשנה…" אך בטרם הספיק לסיים את המילה, קפצה בתו לעומתו, חתכה דבריו שלא כהרגלה, ואיחלה בכל לב לאביה:

"לשנה טובה תכתב ותחתם אבא. אל נא תדבר!…"

כבר ביום שני של ראש השנה, נפלה דבורה לאה למשכב. מחלתה הייתה קשה וחומה טיפס ועלה.

במוצאי ראש השנה, לאחר ההבדלה, שלח הרבי לקרוא לבתו ולבעלה-חתנו רבי שלום שכנא. בקושי הצליחה הבת להגיע לחדרו של אביה, שכן מחלתה הייתה קשה מאוד.

שלושתם הבינו את אשר מתחולל, אולם איש לא העז לומר מילים מפורשות…

רבי שלום שכנא עמד ליד הכותל ובכה בכי מר.

"מה עושים בילד בן שלוש?" רטט בבכיו, "ועוד ילד כזה שרק שלשום הניחו לו פיאות…"

"אבא!" נשמע לפתע קולה של הרבנית. הרבי נשא לעברה את עיניו, וגלים של אהבה וכאב בקעו מהן. "הבטח לי שתחנך את בני היחיד, מענדל'ה, הדריכהו בדרך הישרה של תורת החסידות!"

הרבי נענע בראשו לחיוב: "בנך מנחם, נוחם הוא לי, נוחם יהיה לך ונוחם יהיה לישראל".

שתיקה עמוקה שררה בחדר.

נגזרה הגזירה.

למחרת, בעיצומו של צום גדליה תקנ"ג – נסתלקה הרבנית הצדקנית דבורה לאה לעולמה ודעתה צלולה עד הרגע האחרון.

ז

המוני החסידים ליוו בכאב את הרבנית הצדקנית בדרכה האחרונה. כעת כולם כבר ידעו כי הרבנית מסרה את נפשה בעבור אביה, והיא זו שהצילה את אילן החיים מלקרוס תחתיו.

החסיד רבי אליהו ראובן – בעל מדרגה למדן ומקובל, עליו העיד הרבי בעצמו כי מאירה בו אור הנשמה בהתגלות – צעד אף הוא בין המוני המלווים, כשהוא מחזיק בידו את מענדל'ה. מעיינות של כאב אפפו את כולם.

דממה עמוקה רווית הוד שררה בבית החיים. רק קולו של רבינו הזקן הפר את הדממה: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא…"

לאחר מכן נשמע קולו הרך של הפעוט שאמר קדיש יתום יחד עם רבי אליהו ראובן. לב כולם נמס, והעם געה בבכייה.

שבוע ימים לאחר מכן, בערב יום הכיפורים תקנ"ג, הגיע האב הדגול לקברה הטרי של בתו. הוא ציווה להביא גם את בנה העולל. בעמדו ליד הקבר, אמר:

"כשם ש'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם', כך גם גדולה ברכתם של צדיקים במיתתם יותר מבחייהם". הרבי התקדם עוד פסיעה לעבר הקבר הטרי, אחז בידו הקטנה של נכדו, והמשיך:

"דבורה לאה בת שטערנא: היום ערב יום הכיפורים, ברכי נא את בנך יחידך היתום מנחם מענדל בן דבורה לאה, שזה הקטן גדול יהיה בתורת הנגלה והנסתר בהצלחה, במעשים טובים ובאריכות ימים ושנים. בקשי נא רחמים גם עלי, על קהל עדת החסידים ועל תורת הבעל-שם-טוב…"

קהל הנוכחים נחרד ברעדה פנימית, ופרץ בבכי סוער. עין לא נותרה יבשה באותה שעה.

מני אז לקח אדמו"ר הזקן את נכדו אליו לביתו, והחל לגדלו תוך השגחה רצופה, עוד יותר מכפי שהשגיח על בניו שלו. הוא לא מנע ממנו דבר, ומילא כל משאלותיו. גדולי החסידים שראו בחביבות המיוחדת שהעניק הרבי לנכדו, לא הסתירו את פליאתם. נענה להם הרבי:

"הלא בתנאי זה הייתה לאמו מסירות-נפש בעבורי!"

נכד זה גדל אצל הסבא, מייסד תורת חב"ד, באופן נעלה ביותר, עד שברבות השנים היה לרבן של ישראל, הלא הוא רבינו ה"צמח-צדק".

(ספר התולדות אדמו"ר הזקן; ובגרסאות נוספות סיפורי חסידים לרב הרב זוין)