א

קרוב ואהוב היה הצדיק רבי מנחם מענדל מוויטבסק אל מורו ורבו המגיד ממעזריטש. רבי מנחם מענדל היה בכיר תלמידיו של המגיד, ורב-חבר לצעיר התלמידים, רבי שניאור זלמן, אדמו"ר הזקן.

לעתים, כשהיו התלמידים רוצים לברר משהו בהליכותיו ובמנהגיו של הרב המגיד, היה הוא האיש שהעז לשאול את המגיד, ובדרך כלל אף היה נענה.

כך היה פעם בעיצומו של ראש השנה. יום הרת עולם. יום המלכתו של בורא עולם. עם סיום תפילת ראש השנה, התכוננו התלמידים לעריכת 'שולחנו' של המגיד ממעזריטש, שהיה יושב עמם בצוותא חדא.

תפסו התלמידים את מקומם לפי הסדר (כידוע אצל המגיד היה סדר קבוע בישיבת התלמידים), אולם הרב המגיד בושש לבוא. ראו התלמידים את מורם ורבם עומד סמוך לחלון, מביט בעדו, והוא שקוע בשרעפיו. שעה חלפה ועוד שעה, והרב המגיד עדיין מתמהמה. הבינו התלמידים כי דברים בגו, שהרי זמן נעלה ונשגב הוא ראש השנה, וצריך לנצל כל רגע; ואם כן – לא בכדי הוא מתעכב.

לבסוף העז רבי מענדל'י לגשת אל המגיד, ולשאלו מדוע אין הוא מקדש. סובב אליו המגיד את פניו הלוהבות:

"ומה אעשה ופינחס'ל עדיין עומד בתפילה ובוקע רקיעים…" השיב, בהתכוונו לרבי פינחס מקוריץ, חברו של המגיד, כאשר הסתופפו יחדיו בצילא דמהימנותא של מרן הבעל-שם-טוב הקדוש…

ב

שוב היה מעשה שממנו נודע מעט מסוד גדולתו של התלמיד הדגול, רבי מנחם מענדל:

במשך שנים רבות היה רבי מנחם מענדל ה'בעל תוקע' בבית מדרשו של הרב המגיד. באותן שעות נשגבות ונאצלות, כאשר מסביב היו התלמידים בוקעים רקיעים, היו הרב המגיד ותלמידו הנכבד עומדים על הבימה; רבי מענדל'י תוקע בשופר והמגיד מקריא באצבעו.

באחת השנים לא היה רבי מנחם מענדל במעזריטש. מהלך היה במסעותיו בשליחות המגיד. קודם ראש השנה ביקש הרב המגיד מתלמידו רבי לוי יצחק כי הוא יתקע בשופר. נענה רבי לוי יצחק ושמח. מיד תיכן צעדיו לקראת המעמד הנכבד והנורא, והיה מתכונן לכך בסילודין ימים רבים.

כשהגיעה השעה – עמדו המגיד ורבי לוי יצחק על הבימה. פני המגיד רציניות עד אימה. הוא בירך את הברכות, וכשנתן רבי לוי יצחק את השופר בפיו, נפל על מקומו מתעלף, אחוז פחד נורא. במשך שעה ארוכה עמלו חבריו להקיצו עד שהחזירוהו למקומו.

לאחר מכן נענה המגיד בבת-שחוק:

"איני יודע מה היה לו, והרי מענדל'י רואה מדי שנה הרבה יותר, ומכל מקום אינו מתעלף…"