א

שני שופרות יקרים היו לו לגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסאהן זצ"ל, אביו של הרבי. שני שופרות שהיו יקרים מפז, בשל סגולתם. אלו הגיעו אליו בירושה נכבדה מאבותיו הקדושים.

מדי שנה בראש השנה, היה רבי לוי יצחק עומד על הבימה במרכז בית הכנסת הגדול בעירו יקטרינוסלב, ושולף מאמתחתו את השופר השחור, ובדחילו ורחימו תוקע בו. שופר זה ידוע בכינויו "השופר השחור", והוא הגיע לידיו של רבי לוי יצחק בירושה מכ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע.

אולם הדרת קודש זו לא נמשכה לאורך השנים. לאחר שנאסר רבי לוי יצחק והוגלה מעיר רבנותו אל גלותו הנידחת שבקזחסטאן, נשאר השופר בידיה של רעייתו הרבנית חנה ע"ה. אך פלא הוא שבשופר זה לא נגעו הרשעים שעה שערכו חיפוש מדוקדק בביתו של הרב. הרבנית מיהרה להפקיד את השופר היקר בידיו של החסיד הרב יהודה גור-אריה, שהתגורר אף הוא ביקטרינוסלב, בתקווה לשוב ולקחתו בימים יפים יותר.

לימים נסעה הרבנית חנה למקום גלותו של בעלה, כדי להיות עמו במחיצתו בגלות הקשה. היא ידעה כי בעלה הדגול עתיד לשהות במקום שנים מספר, כפי שגזרו עליו הרשעים הארורים, ובוודאי אף יזדקק לשופר כדי לקיים מצוות יום ראש השנה.

נטלה אפוא הרבנית בחזרה את השופר מידיו של החסיד הרב יהודה גור-אריה, שקיבלו בינתיים מאביו, ויצאה לדרך הארוכה, אל הגלות אשר בצ'יאלי.

ב

שנים חלפו עד שהרב יעקב יוסף רסקין זכה לצאת מרוסיה. קודם צאתו, פנה אל הרבנית, אליה היה מקורב, וביקשהּ לתת לו את השופר היקר שברשותה, במטרה להביאו לחוף מבטחים, ולבל ייפול שלל לידי זדים.

הרבנית, שהבינה את חשיבות העניין, נענתה לבקשה ומסרה בידו את השופר השחור שנשאר ברשותה, לאחר הסתלקותו של בעלה.

במשך שש שנים היה השופר בידיו של הרב רסקין, שהיה תוקע בו מדי שנה, עד לחודש אלול תש"י.

יום אחד הגיע הרב דובער חסקינד אל ר' יעקב יוסף, וסיפר לו כי הוא בא בשליחותו של חתן הריי"צ, הרבי המיועד. נודע לרבי כי השופר השחור של אביו, ירושה מאדמו"ר מהר"ש, נמצא בידיו, ומכיוון שעל פי דין תורה הוא יורש את כל חפצי אביו, הרי שהוא מבקש להחזיר לו את השופר.

ר' יעקב יוסף – למרות הקושי שלו להיפרד מנכס כה יקר, שלא יסולא בפז – לא היסס, ומיהר לתת את השופר בידיו האמונות של השליח. מכל מקום, ביקש ר' יעקב יוסף דבר מה בתמורה, חפץ מחפציו של אדמו"ר הריי"צ. השליח אכן הזדרז לעשות שליחותו, והביא את השופר לידי קודשו של הרבי לקראת ראש השנה.

בתמורה, הואיל הרבי לתת לו בתמורה מטפחת שהייתה בשימושו של אדמו"ר הריי"צ נ"ע, באמרו כי היות שהוא בעל תקיעה, על כן יכסה את שופרו במטפחת זו.

ואכן, כשהגיע השופר לידיו של הרבי, הזדרז הרבי להודות לו: "..כן קיבלתי ברוב תשואות חן תשואות חן את השופר של אדוני אבי מורי ורבי נשמתו עדן. וטיבותיה לשקיה .. כבקשתו הנני נותן לו על ידי בנו המתמיד הרב דוד שי' חלק מטפחת של כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר הריני כפרת משכבו. ומטובו לכתוב לבנו איך להמציאו אליו…"

שנה לאחר מכן, כתב הרב רסקין מכתב לרבנית חנה ע"ה, שממנה קיבל את השופר. במכתבו הוא מביע את התרגשותו מהשימוש שנעשה בשופר קדוש זה:

"מה מאוד שמחתי מרוב עונג, מזה שכתב לי בני התמים מר דוד שי', שבראש השנה, שנה זו, תקעו בשופר השחור של כבוד קדושת אדמו"ר מהר"ש נ"ע זצוקללה"ה אשר לקחתי אצל רו"מ כבודה באלמא-אטא לפני שמונה שנים, ואני תקעתי בו שש שנים בכל ראש השנה והוצאתי הרבים ידי חובתן.

"ואשתקד, כשקיבלתי מכתב מהוד כ"ק בנם אדמו"ר שליט"א שדרש אותו ממני, אשר האמת אודה ולא אכחש קשה מאד היה עלי הפרידה ולא יכולתי להיפרד מהשופר שהיה יקר לי מפנינים, אבל לא יכולתי ח"ו לעבור על בקשת ודרישת כ"ק אדמו"ר שליט"א.

"ועתה כששמעתי שבראש השנה זה תקעו בו אצל כבוד קדושת רבינו שליט"א, שמחתי במאוד, שזכיתי שעל ידי, שהבאתי אותו מרוסיא עד הנה ושמרתי אותו כבבת עיני, וסוף סוף הגיע לידו ורשותו של כ"ק בנם שליט"א.

"והשופר הקטן הלבן של כבוד קדושת ה'צמח צדק' נ"ע בטח נשאר אצל ר' צבי (שי') רבינוביץ, השם יתברך ירחם עליו ועל כל אנ"ש שברוסיא שי'…"

ג

מהו סיפורו של השופר השני, "השופר הלבן" שהגיע בירושה מאדמו"ר ה'צמח צדק'? מה עלה בגורלו?

בהיות רבי לוי יצחק בגלות הקשה באלמא-אטא, היה עמו יהודי פשוט בשם חיים בער. לאחר שנסתלק רבי לוי יצחק, נדד יהודי זה לעיר צ'רנוביץ שם התגורר עד אחרית ימיו.

בחודש אלול האחרון לחייו, קרא חיים בער לחסיד ר' יוסף נימוטין, שאף הוא היה עמו, ואמר לו כי מעולם לא השתמש בשופר, אך השנה ברצונו לשמוע את התקיעות דווקא משופר קדוש זה שהגיע בירושה מאדמו"ר ה'צמח צדק'. ר' יוסף השיב בשלילה, שכן חשש מלתקוע בשופר זה.

בבוקרו של יום ראש השנה הגיע ר' יוסף לביתו של חיים בער כדי לבקרו. על השולחן כבר עמד השופר הקדוש. שוב ביקש ר' חיים בער מידידו לתקוע בשופר זה ולהוציאו ידי חובה, אך ר' יוסף השיב כי ברצונו לתקוע בשופר בו הוא רגיל לתקוע.

"היית היום במקווה?" שאל ר' חיים בער שלא ממין התשובה. ר' יוסף השיב בחיוב. "אם כן, אנא תקע בעבורי בשופר הזה", הפציר בו שוב ושוב, עד שלבסוף אכן תקע בשופר הלזה והתקיעות נשמעו בצורה חלקה.

ר' יוסף כבר עמד לעזוב את בית ר' חיים בער, כשזה האחרון קרא לו שוב:

"אנא קח עמך את השופר לביתך!" ביקש.

ר' יוסף הופתע למשמע הבקשה, שכן ידע עד כמה חיים בער שומר על השופר כעל אוצר יקר. אף על פי כן, עשה כבקשתו ולקח עמו את השופר לביתו.

כעין נבואה נזרקה בר' חיים בער, כמו הרגיש שימיו ספורים והשופר צריך להיות תחת אחריות וזהירות יתרה.

באחד הימים נאסר ר' יוסף נימוטין, ולאחר משפט קצר הוגלה למחנה עבודה למשך שש שנים. שוב התגלגל השופר, ורעייתו של ר' יוסף מסרה את השופר לידיו של החסיד ר' הלל ליברוב, אצלו נשמר השופר כל זמן גלותו של ר' יוסף.

תלאות רבות נוספות עבר שופר קדוש זה.

לאחר שר' יוסף השתחרר לביתו, הוא החל להתפלל בבית הכנסת של יהודי איראן. היה זה בראש השנה הראשון, כאשר ר' יוסף עמד על מקומו בסילודין, מוכן לשפוך שיח ותחנונים לפני היושב במרומים ביום דין זה. עודו עומד על מקומו, לפתע יד נעלמה הניחה בחטף את השופר מול עיניו. ר' יוסף הספיק עוד לראות את גבו של ר' הלל ליברוב, ידידו, נעלם מבעד לפתח בית הכנסת… נטל ר' יוסף בידו את השופר, ועד מהרה הכיר בסימניו – השופר הקדוש…

ידיו רטטו בהתרגשות רבה. כלל לא ציפה ששופר מיוחד זה יתגלגל שוב לידיו, ועוד בזמן כה נשגב, שעה קלה לפני תקיעת השופר – – –

רק לאחר מכן התבונן בדעתו – מה ראה ידידו למהר ולהשיב לו את השופר, ועוד בצורה תמוהה ועלומה שכזאת?!

לימים נפגשו השניים, ובפיו של ר' הלל סיפור מדהים:

בבוקרו של ראש השנה, נטל ר' הלל עמו את השופר בדרכו לבית הכנסת. הוא התכוון לתקוע בשופר הקדוש, מתוך כוונה לעורר רחמים רבים על עצמו ועל בני ביתו. מי כמוהו יודע כמה רחמים זקוקים עמך בית ישראל בתקופת הרת עולם זו, כאשר הקומוניסטים רודפים בחמת זעם כל יהודי שצורת יהודי לו…

כשהגיע לבית הכנסת, הבחין לפתע כי השופר איננו. תחילה חשב שעיניו מטעות אותו, והוא החל לפשפש באמתחתו, אך עד מהרה התחוור לו כי השופר איננו! לבו החסיר פעימה ואף יותר. השופר… השופר… לא יכול היה להירגע. הוא הבין כי זה נשמט ממנו אי-שם, בדרכו מביתו לבית הכנסת. אך מעט סיכויים נותרו למצאו, ומי יודע אם לא נמצא בידי זדים…

אף על פי כן, מיהר ר' הלל לשוב לדרכו, מי יודע, אולי זכות השופר הקדוש תעמוד לו להנצל…

בלב שבור והומה החיש פסיעותיו בעוד עיניו תרות במהירות ובדקדקנות בכל פינה ובכל סדק, שמא הוא בטבורו של הרחוב ושמא נדחק לשולי הרחוב ברגליהם של עוברים ושבים.

לפתע, אורו עיניו… הוא מצא את השופר מוטל לא הרחק מפסי ה"טרומאוואיי" (חשמלית), זו הרכבת הפנימית שנוסעת ברחובות העיר. בו ברגע חלפה במקום החשמלית. לבו קפא באימה. רק מילימטרים ספורים הפרידו בין השופר הנכסף לבין גלגלי החשמלית שהתגלגלו בקול רעש גדול, ורק בנס זו לא עלתה על השופר וריסקה אותו לרסיסים…

"באותו רגע הבנתי כי השופר אינו צריך להיות אצלי", הסביר ר' הלל, "ומשום כך מיהרתי להחזירו לך, כדי שתשמרהו ותביאהו לחוף מבטחים", סיים ר' הלל את סיפורו.

עוד זמן מה חלף, ובשנת תש"ו, כאשר מאות משפחות החסידים התכוננו לצאת את רוסיה בדרכם אל ארצות החופש, ניגש החסיד הרב שמחה גורודצקי לר' יוסף נימוטין וביקשו שיפקיד בידו את השופר היקר על מנת להעבירו אל הרבי. לא שליחות קלה הייתה זו, שכן עלול היה השופר ליפול בידי הרשעים השומרים על הגבולות, אך מסכת הנסים המופלאה המשיכה ללוות את השופר הקדוש והיקר…

ואכן, ר' שמחה הצליח להבריח עמו את הגבול, ולימים מסרו לידיו הקדושות של הרבי, שהיה נוטלו עמו בימי ראש השנה לבימת התקיעות – – –

(תולדות לוי יצחק)