צעקה פשוטה

הקראת כתבה
מוצאי שבת ד׳ תשרי ה׳תשע״ה
וכשמגיע ראש השנה, והוא רוצה מאוד בקרבת המלך, הוא מתחיל לבכות ולזעוק ללא מילים. קול צעקה פשוטה היוצאת מעומק הלב, בדמות תקיעת השופר. כשהמלך, הקב"ה, שומע את קול השופר, הרי הוא מתעורר ברחמים, ומקרב את בנו בחמלה גדולה ובאהבה אינסופית.
מאת מנחם זיגלבוים
ירוק כהה

 

מלך גדול ואדיר היה, ששלט בממלכתו ביד רמה. בן יחיד היה לו למלך, נסיך יפה תואר ויפה מראה, מופלג בחכמה ובתבונה. כבר מגיל צעיר השקיע המלך כוחות רבים כדי לחנך את יורש העצר להבין בענייני הנהגת המלוכה.

 

כשגדל הנסיך והיה לנער, החליט המלך לשלוח את מחמלו למדינה רחוקה, שם ילמד וישכיל את סודות ההנהגה ברמה המעשית – דבר שלא יוכל ללמוד כשהוא סמוך על שולחנו של אביו. יחד עמו שלח שרים ויועצים שיסייעו לבנו. הוא אף הוסיף וציידו באוצרות רבים לכל הצטרכויותיו, די ואף הותר.

 

חלפו שנים, והבן שהתברג יפה במערכת השלטונית החדשה שהקים, החל להתחבר לחבורת פרחחים אוהבי בצע, רעי לב וחורשי מזימות. אלה סובבו את בן המלך במסיבות רעים קלוקלות, השקוהו כדת והמאיסו את רום מעמדו וערכו, עד שהוא עצמו הפך למושחת ונהג כמעשיהם.

 

כשראו שרי המלוכה ויועציו את התנהגותו, נטשוהו לבדו וחזרו לעיר הבירה, בעוד הוא הולך ומתדרדר מדחי אל דחי. את כל אוצרות הכסף והזהב שנתן לו אביו, פיזר ובזבז לצרכים לא ראויים. לאחר ש"חבריו" סחטו ממנו כספים ללא הרף, כעבור זמן קצר יחסית הגיע לעוני ודלות מחפירים. בגדיו נקרעו, נעליו בלו והוא החל לחיות כמו בני הכפרים מבלי שיהיה ניכר עליו כי הוא-הוא בנו הכשרוני של המלך.

 

ב

 

שנים נוספות חלפו. באחד הימים, כאשר מצבו הגיע לשפל התחתית, כשראה תהום פעורה לנגד עיניו, החלו ערפילי השיכרון להתפזר לאטם, ובעדם הפציעה שמש הזיכרון. תמונות רחוקות ויפות הגיעו בזו אחר זו: הלא בן מלך אני… המלך שכולם מחכים לו פה – הלא הוא אבא, אבא שלי… הוא נזכר בשנות ילדותו בארמון המפואר, בגינוני המלוכה, בלימודיו האקדמיים, בהדרת המלכות…

 

געגועים עזים הציפו לפתע את לבו של הנסיך, יורש העצר. הוא התיישב בקרן זווית ונתן דרור למחשבותיו. אלו ערבלו את רגשותיו ההומים. דמעות חמות חנקו את גרונו. 'זה הזמן לשוב לאבי, שיקרבני אליו בחזרה ויוציא אותי מהחיים הכפריים האלה'.

 

הביט בן המלך בעצמו וראה את בגדיו המטונפים, את נעליו שלא היו אלא קרעי עור; הריח היטב את ריח השיכר הבוקע מפיו.

 

'חה'… פרץ לפתע בצחוק רועם. 'אפשר לחשוב שייתנו לי בכלל להתקרב אל המלך'…

 

מכל מקום, נטל מקל עב ומסוקס, ויצא לדרך לכיוון עיר הבירה. הדרך הייתה רחוקה מרחק אלפי מילין – לא רק פיסית, אלא גם רוחנית. דרך ארוכה עליו לעשות בין הכפר העלוב והמוזנח אל עיר הבירה המפוארת והמרשימה, ומשם אל ארמון המלכות.

 

שבועות ארוכים עשה את הדרך עד שהגיע אל עיר הבירה. הוא ידע כי עליו לחזור לארמון המלוכה, אך זכר היטב את הזקיפים והחיילים המוצבים בפתחי הגנים המרהיבים המקיפים את הארמון. הוא הביט שוב על בגדיו הקרועים והמטונפים, 'מי יניח לי בכלל להתקרב אל המלך בבגדים קרועים ומלוכלכים שכאלה?' תהה בינו לבין עצמו.

 

במשך ימים ארוכים סובב את הארמון, בנסותו למצוא פרצה או עצה כדי להיכנס פנימה ולהגיע עד לטרקלינו של המלך. בתוך תוכו עדיין נשארו בו התכונות של יורש העצר: תקיף, בטוח בעצמו שלא חת מפני איש.

 

יום אחד עצרו אותו חיילי המשמר. הם שאלו לזהותו וביקשו לדעת את מעשיו סביב הארמון זה ימים אחדים. הוא הבין כי אין לו ברירה, והחליט להעז: כך החל להסביר להם כי הוא הנסיך, בנו של המלך, וכי הוא רוצה להשיב להם.

 

אלה הביטו בו במבט מוזר. רק כעבור דקות הבין כי אלה כלל לא הבינו את שפתו – שפת איכרים מגושמת שכמותה לא נשמעה בעיר הבירה. הוא החל אפוא לרמז להם בידיו ובתנועות גוף, כי הוא בנו של המלך. כל ניסיונותיו היו לשווא. הוא הבין לפתע עד כמה הוא קרוב כל כך, אך רחוק כל כך מרום מעמדו השמור לו. השומרים הביטו בו במבט אדיש וצונן.

 

לא היה גבול לכעסו ולתסכולו לנוכח חומת האטימות ואי-ההבנה שנתקל בה.

 

בכעסו ובמר לבו החל לפתע לצעוק בקול רם, צעקות מעורבות בבכי שפרץ מתוכו:

 

"אבא! אבא אהוב, מלך יקר! הושיעה נא. אני בנך אהובך. אל תשימו לב לא לבגדי, לא למראי, לא לטינופת היוצאת מפי, לא לריח המזוהם הבוקע ממני וגם לא לשפת האיכרים המגושמת שלי – שימו לב אלי. אל קולי, קולו של הנסיך האבוד. אבבאאאא!"

 

הוא היה מבולבל, כאוב וזועם. כל הכאב שהצטבר בלבו בשבועות האחרונים, התנקז בשעות ארוכות של בכי שהרעיד את כל גופו.

 

קול הזעקה קרע באחת את השלווה הקסומה שאפפה את הארמון והגינות שמסביב, וחדר עד לתוך חדרו של המלך. הקול הרועד, החותך וקורע הלב היה מוכר לו; מוכר יותר מדי טוב. צמרמורת חלפה בגוו של המלך. הוא התקשה להאמין. אבל קול הבכי חזר בעקשנות שוב ושוב.

 

הוא יצא החוצה בצעדים חפוזים וניגש לעבר מקום ההתרחשות. הוא ראה לנגד עיניו עלם שהסרחון והזוהמה בוקעים ממנו, אך בעיניו החודרות הבחין בתווי הפנים האציליים, בעיניו הזכות.

 

"בני!"

 

מיהר ליפול על כתפיו לתדהמת החיילים והעוזרים שהגיעו בחפזה. "קולו של בני זה. בני אהובי", טלטלו בחיבוק כובש עוד שעה ארוכה – – –

 

ג

 

משל זה סיפר מורנו הבעל-שם-טוב הקדוש, בהמשילו זאת ליחס שבין קודשא בריך הוא וכנסת ישראל:

 

המלך – הוא הקב"ה שלח את הנשמה, 'חלק אלו-ה ממעל ממש', לתוך גוף גשמי אל העולם הזה, המדינה רחוקה, כדי שהנשמה תלמד כאן את חכמת התורה הקדושה, תקיים מצוות ותסגל לעצמה מידות טובות של בן מלך. באופן זה, תגיע הנשמה לעליות ודרגות שאליהן לא יכולה הייתה להגיע אלמלא ירדה לעולם הזה.

 

יחד עם הנשמה נשלחו גם שרים רבים ונכבדים – הלא הם האיברים והכשרונות שהאדם ניחן בהם, על מנת שהנשמה תוכל להשלים את הכוונה העליונה, שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. כן מציידים את הנשמה ב"אוצרות כסף וזהב" – אהבה ויראה טבעית, שישנן בכל אחד ואחד מישראל, כדי שתוכל לעמוד בכל הקשיים שישנם בעולם הזה.

 

אולם פה, בעולם הזה, כאשר הנשמה נושאת בעול העולם הזה הגשמי, היא שוכחת לפעמים על מה ולמה נשלחה למטה. היא מתחילה אפוא לחיות חיים חופשיים, חיים של פריקת עול תורה ומצוות. בעקבות כך, כל הכוחות שנשלחו כדי לסייע לנשמה – נטשו אותה ביגון ובכאב. האהבה הטבעית לאלוקות נעלמה לגמרי תחת מעבה התאוות.

 

ויהי היום, ובן המלך היהודי – מתעורר לבו לשוב אל אביו. חודש אלול. הוא רוצה לשוב אל המלכות כדת וכראוי, אלא שלבושיו הרוחניים – המחשבה, דיבור ומעשה – "נקרעו" ו"התלכלכו" מאוד. אי אפשר להתקרב למלך בלבוש שכזה. היהודי רוצה לדבר בשפת המלך – באותיות התורה – אבל שכח לגמרי את השפה שלא עסק בה בכל ימות השנה.

 

וכשמגיע ראש השנה, והוא רוצה מאוד בקרבת המלך, הוא מתחיל לבכות ולזעוק ללא מילים. קול צעקה פשוטה היוצאת מעומק הלב, בדמות תקיעת השופר. כשהמלך, הקב"ה, שומע את קול השופר, הרי הוא מתעורר ברחמים, ומקרב את בנו בחמלה גדולה ובאהבה אינסופית.

 

בן יחיד ואהוב שב אל אביו…

 

פרסום תגובה חדשה

test email