על מהות תקיעת השופר, המשיל הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב את המשל הבא:

אחד המלכים הגדולים והנשגבים יצא פעם לצוד ציד ביער, בלוויית נאמניו. לפתע סטה סוסו של המלך מדרך הישר, והחל לדהור בין עצי היער, מבלי דרך, שביל או מבוא. ככל שניסה המלך לרסנו, לא עלה הדבר בידו. במשך שעות רבות דהר הסוס בדרכיו עד שאפסו כוחותיו והוא נעצר על מקומו.

המלך החל להביט סביבו, מנסה למצוא מקום מוכר, או לפחות סימן כלשהו, אך מאמציו עלו בתוהו. ככל שניסה להתקדם כדי לצאת מהמבוך – תעה יותר.

לפתע פגש ביערן שהכיר את היער, מוצאותיו ומובאותיו כאת כף ידו. זה הכיר באיש שמולו כי הוא-הוא המלך הגדול. מיד העניק למלך אוכל ושתייה, הכין לו מקום שינה, ולאחר מכן ליווהו לדרכים המובילות אל עיר הבירה.

המלך מצדו לא הרפה ממנו, וביקשו לבוא עמו אל ארמון המלכות, שכן ברצונו להעניק לו יקר וגדולה, כסף וזהב לרוב. כשהמלך הבין כי איש חכם ונבון לפניו, גידלו ועשאו לשר נכבד בעמיו.

חלפו שנים, והשר מעד בדרכיו כנגד המלך. הובא השר הנכבד לפני המלך, וזה דן אותו למוות, בעוונו כי רב הוא.

ביום המיועד, נטלו התליינים את השר מתא כלאו, והביאוהו אל הגרדום. במקום נכח גם המלך, לוודא שפסק הדין יבוצע כדת וכדין. שעה קלה לפני ביצוע פסק הדין, הורה לו המלך לבקש את בקשתו האחרונה.

השיב השר למלך: "יחי המלך ירום הודו! איני מבקש מכם שום דבר, מלבד בקשה אחת לי ממנו. אבקש כי המלך ילבש כעת את אותם לבושים שלבש בעת שהסתובב בעיר לבדו, עזוב ותועה, ואני אלבש את בגדי היערן שלבשתי באותה שעה. יותר מזה אינני מבקש שום דבר…"

הבין המלך הפיקח את כוונתו, חייך אמר:

"חייך, בחכמתך הרבה ניצלת. זוכר אני לך כעת את אותה שעה שהצלת את חיי". בו במקום הורה המלך על חנינתו של השר.

כן הוא הנמשל – אמר הצדיק מברדיטשוב – בעת תקיעת שופר אנו מזכירים את הברית שכרת הבורא עם אברהם אבינו בעת עקדת יצחק. על-ידי תקיעת השופר בטוחים אנו כי בורא העולם יזכור לנו את מסירות הנפש של אברהם אבינו ויצחק בנו, שנעקד על גבי המזבח, וכן את מעשי מסירות הנפש שנעשו בכל הדורות. בזכות אותן שעות גורליות, ייטיב לנו השם יתברך הכתיבה והחתימה לכלל ישראל כאחד, בגשמיות וברוחניות.

ההבדלים בין שני המשלים

את שני המשלים הנ"ל, מספר הרבי בעצמו באחת משיחותיו, וכדרכו בקודש הוא מרחיב בהבדלים המהותיים שבין שני המשלים:

"..ויש לומר שהתוכן דב' המשלים הנ"ל, הוא בהתאם לב' הענינים ד'מלכויות' ו'זכרונות':

במשל הראשון (של הבעל שם טוב בסיפור הקודם) מוגשת פעולתו של בן המלך, ששב וצועק בקול פשוט ומקבל על עצמו עול מלכותו ית' – שזהו עניין 'תמליכוני עליכם'; ואילו במשל השני מודגש הזכרון אודות מעלתם של ישראל שבאה לידי גילוי במתן תורה – שזהו עניין ד'יבוא לפניכם זכרוניכם לטובה'.

"ועל פי זה מובן הפירוש ששני העניינים ד'תמליכוני עליכם' ו'יבוא לפני זכרוניכם לטובה', נעשים בפועל על ידי השופר – שהרי השופר הוא דוגמת הצעקה בקול פשוט וכן דוגמת הלבוש שהיה בשעת מתן תורה, כמובן מב' משלים אלה".

(ליקוטי שיחות חלק לו עמוד 183 ואילך)