א

החסיד הרב אליעזר ננס ע"ה "זכה" לשבת במשך כעשרים שנה במחנות עבודה וכפייה, בשל היותו יהודי שומר מצוות. בשנים אלה נלחם במסירות נפש על שמירת שבת ומועדי ישראל, גם בתנאים הקשים ביותר ששררו במחנות.

על אחד מחגי ראש השנה שעברו עליו, סיפר ר' לייזר ע"ה:

היה זה ערב ראש השנה. שוב הועמדתי בפני בעיה קשה: האם לבטוח בבריגדיר שלי – או לפנות לדרך הישנה שאליה התרגלתי כבר זה מזמן: לצינוק!

את העבודה עשינו במשמרת הלילה, ומשום כך יצאנו לשם כבר בשעות אחר הצהריים. במהלך הדרך אל מקום העבודה אמרתי לבריגדיר, שהחלטתי ללכת לצינוק למשך שני ימי החג, כדי שלא לסבך אותו. הוא הרגיש את עצמו נעלב ואמר לי:

"תוכלו לסמוך עלי, אני אסדר זאת כבר".

כאשר הגענו למקום העבודה, ביקשני לחכות עד שיארגן את סידור העבודה בין האסירים. לאחר שסיים, הביא אותי למחסן שם מאוחסנים אלפי מטאטאים. הוא נעל את הדלת מבחוץ, והזהיר אותי לבל אפתח אותה לאיש. "יודע אני שהיום הוא יום גדול אצלכם", אמר לי, "אבל תוכלו להיות כאן בשני ימי החג שלכם ברוגע. אף שאני עצמי גוי, לא יהודי – אבקשכם לבקש גם בעבורי להתברך בשנה טובה!"

לאחר שאיחל לי 'שנה טובה', סגר בעדי את הדלת והלך לו.

ישבתי להתפלל תפילת ראש השנה בלב נשבר. ידעתי שעוד שמונה ימי ראש השנה לפניי שאותם אצטרך לבלות במחנות. בתוך תפילתי אכלתי צנימים בתור "סעודת חג" אותם לקחתי מהחבילה שקיבלתי.

בתום ארוחתי התיישבתי על המטאטאים והתחלתי באמירת תהלים וכך עבר עלי כל הלילה. לפנות בוקר הגיע הבריגדיר, פתח את הדלת והצטרפתי לכל הבריגדה בחזרה לצריף. במהלך המיפקד התפללתי תפילת חג ולאחר מכן הלכתי לישון.

התעוררתי בעת שהיינו צריכים לצאת לעבודה.

גם היום נכנסתי לאותו מחסן שבו שהיתי אמש, כדי להתפלל. הפעם היה לי יותר קל על הלב; חשבתי לעצמי: הנה עזר לי הקב"ה שגם במחנה עבודה אוכל לחוג יום קדוש זה כמו יהודי. אותו לילה דווקא ישנתי טוב בחדר, והתעוררתי רק לפנות בוקר, כאשר הגיע אלי הבריגדיר לקחת אותנו בחזרה למחנה.

לפנות ערב הודיע לי הבריגדיר, כי הערב אמורה להגיע חוליית ביקורת מטעם שלטונות המחנה, ולכן עלי להשתדל לעבוד בכל הכוח כדי שלא להיות שונה מכולם.

ואכן, באמצע הלילה הגיעו שני נצ'לניקים מלובשים בבגדים אזרחיים. אלה עברו בכל המחלקות ושוחחו עם הבריגדיר והאסירים. כאשר התקרבו אלי, בדיוק סחבתי עגלה עם מלט ועשיתי זאת בצורה טובה ובזריזות. הם השתהו לידי דקות אחדות ובדקו את צורת עבודתי. לאחר מכן העיפו השניים מבטים זה לזה אך לא אמרו מאומה.

ב

ואכן, בתום שנים ארוכות של שהות במחנות העבודה, שוחרר ר' לייזר ננס לעירו. כעבור שנים אחדות זכה לנס הגדול – וקיבל היתר יציאה מברית המועצות.

למי שהיה רגיל לעשות את ראש השנה עשרות שנים בכלא, היה זה מוזר ומפתיע לחגוג את החג על אדמת החופש, מבלי שנוגשים עומדים מאחור. על תחושותיו המפתיעות, מוסיף ר' לייזר לספר:

"קרבו הימים הנוראים. אנו, היהודים האשכנזים, התארגנו למניין מיוחד בחגים הקדושים, על-ידי הקמת סוכה גדולה בחצר בית הכנסת ובה התקיימו תפילות החג. יש לציין, כי למניין זה הגיעו אורחים רבים ששהו בעיר נופש זו. בין אלה היו תופשי משרות ממשלתיות בכירות, רופאים ומהנדסים, אשר בכל ימות השנה הדירו את כף רגלם מבתי הכנסת בעירם, מחשש לעינא בישא של אנשי השלטון.

"שונה היה המצב כאן; הפעם מצאו את ההזדמנות לפרוק מעליהם את אשר העיק על לבם כל הימים. היו אלה תפילות מעומקא דליבא שבקעו מתוך לבבות שבורים, וזרמי דמעות פרצו מעיניהם בעת שפכם צקון לחשם אל צורם וקונם.

"היו אלה תפילות של געגועים נפשיים, בקשות קורעות-לב, זעקות-אלם, בהשתפך נפשם לחיק צורם וקונם אשר ימחול ויסלח להם על התנהגותם האנוסה עד כה; תוך תחינה ובקשה לשנה טובה יותר, שנת גאולה ופדות בגשם וברוח.

עבורי היו תפילות אלו משום זכות מיוחדת – לאחר עשרות שנות יגון; תלאות ומצוקות; עינויים וייסורים; בהן לא זכיתי להיות בצוותא חדא עם יהודים ותפילה בציבור.

מחד גיסא הייתי מאושר ביותר שזכיתי סוף סוף להתפלל בציבור; מאידך גיסא, עמדו לנגד עיני, פניהם המיוסרות של יהודים רבים כל כך שגוועו ונפחו את נשמתם תחת מגף האגרוף הסטאליניסטי ועקבותיהם לא נודעו עד עצם היום הזה; ושל אותם מיליונים שנספו ועלו על המוקד, על קדושת שמו יתברך, על ידי הקלגסים הנאצים ימ"ש ונמחקו מתחת שמי ה', ר"ל; או מאותם יהודים יקרים הממשיכים להתייסר תחת המכבש הבולשביקי ואין מאפשרים להם להתייחד עם קונם גם בימים קדושים אלה!"

(האיש שלא נכנע)