א

ברגש רב תיאר החסיד הרב מנחם מענדל גורליק את אשר עבר עליו בראש השנה בשהותו במחנה עבודה:

אני כלוא במחנה בצפון הרחוק של רוסיה. בצריף אשר לפי חוקי המחנה אמורים להימצא בו עשרים איש, נדחסים בו למעלה ממאה אסירים. עקב כך, הצפיפות נוראה ואין אפילו אוויר לנשימה. יצאתי לחצר המחנה כדי לנשום מעט אוויר צח. אוויר קר קידם את פני. יותר משישים מעלות מתחת לאפס. מסביב רק שלג ושלג, ערמות בגובה פעמיים גובהו של אדם ממוצע. קור מקפיא חודר לעצמות ואני רועד מקור…

היום ראש השנה ומחשבה אחת מנקרת במוחי ובלבי: איפה עכשיו אשתי? והילדים? – הלוואי שאתבדה, אנשי הק.ג.ב. אמרו לי דברים איומים על משפחתי. אולי מתוך רשעות? הם היום אמרו לי בסדיסטיות ובדם קר, "אשתך כבר אינה בין החיים. כשאנשינו באו לביתה כדי לקחת ממנה את ילדיכם – שאותם לא יכולת לחנך ברוח הסובייטית – היא מנעה זאת בכוח רב ונכנסה להיסטריה ופאניקה, ומרוב התרגשות חטפה התקף לב פתאומי ונרגעה לתמיד… אבל אל תדאג היא עכשיו בעולם שכולו טוב".

"והילדים?" שאלתי.

"הם כבר אצלנו, בבית יתומים סובייטי, שם יקבלו חינוך מצוין כמובן על פי דרכי הקומוניזם. לא כמו אצלכם עם השיגיונות של היהודים והטיפשות של הדתיים…"

כשראו שאני מאמין לדבריהם, המשיכו להציק לי בדברי הבל ובלע:

"איפה האלוקים שלך שבשבילו הקרבת את אשתך ואת חיי הילדים שלך? איפה הוא? מדוע הוא לא הציל אתכם מידינו החזקות?"

ואני רציתי לבכות אבל לא היו לי דמעות… את כל הכאב והצער שמרתי בלב פנימה. הרגשתי שהנה עוד רגע קט ולבי מתפלץ מרוב כאב. ופתאום, נפלה לי מחשבה אחת בראשי. ישנו חוק אפילו במקומות הברבריים ביותר, שלפני ביצוע גזר דין מוות, נותנים לנידון משאלה אחרונה, ובקשה אחרונה… אם כן ודאי חוק זה קיים לפני הקב"ה, שופט אמת ובעל הרחמים. לכן אבקש ממנו שירשה לי לשוחח עמו מעט לפני הסוף שלי, ולפני עזיבתי את עולם השקר ואת תלאותי המרובות.

ואז התחלתי את הדיאלוג שלי עם הקב"ה:

"שליט הכול! היום ראש השנה ואין אומרים על חטא ביום זה, אבל במצב שכזה איני יכול להמתין עד יום כיפור. אני מבקש סליחה על כל יום ועל כל שנה במשך שנות חיי בעולם השקר. ואתה ברחמיך הרבים תסלח לי גם על זה שאומר לפניך על חטא היום בראש השנה".

ואני התחלתי לומר ברגש ובלהט רב את ה'על חטא' הייחודי שלי:

"על חטא שחטאתי – שארגנתי חדר מחתרתי!

"על חטא שחטאתי – שארגנתי מקומות עבודה ליהודים שומרי שבת וחג כדי שלא יאלצו אותם לעבוד בימים קדושים אלו.

"על חטא שחטאתי – שארגנתי בתי-מלאכה שעבדו בהם שעות מספר, ובשאר הזמן לימדו שם ילדים תורה.

"על חטא שחטאתי – שלאותם תלמידים דאגתי למסמכים כדי שלא ייתפסו, ויגיעו להיכן שאני מצוי כעת.

"הרבה הרבה עברות עברתי… אבל אין פנאי למנותן… חטאתי הרבה נגד הרשעים הללו, אבל הכול עשיתי כדי לשמור תורה ומצוות. אם כן, מחל נא לי על חטאי!

"הרשה נא לי להביע משאלה אחרונה: גלה לי היכן נמצאים אשתי וילדי? איפה הם ומה קורה אתם? הרי הכול ידוע לפניך. הראה לי אותם שיהיה לי קל יותר לעזוב את עולם השקר הזה, הראה לי את חסדיך.

"ובקשה אחרונה – הכל יכול – היום ראש השנה היום הוא היום האחרון בחיי הנוראים. אב רחום, תן לי אפשרות לשמוע קול שופר".

והנה, כאילו אני שומע בת-קול מהשמים "אל תצטער ואל תאמין לרשעים הללו. אשתך והילדים חיים ונמצאים בביתם כמימים ימימה. הירגע. עוד מעט, עוד זמן קצר, ואתם תתראו כולכם יחדיו בשמחה ובהצלחה".

ואני ממשיך לשמוע את אותו קול מדבר אלי: "איך תשמע קול שופר? פה במחנה ההשמדה הזה? בין הגויים הפושעים הללו?"

אני מקשיב ועונה לאותו קול:

"הקב"ה! אנא עשה שינוי בחוקי הטבע – כפי שרואים ושומעים למרחוק על-ידי רדיו. כך עשה עמדי חסד שתהיה לי אפשרות לשמוע כעת במוחש את קול השופר. אעשה תשובה בזמן שנותר לי.

"הקב"ה אב רחמן, איפה רעייתי? איפה בני? איפה הם? ומה אתם?…"

ולפתע פתאום רואה אני אל מול עיני – בית כנסת גדול ובמרכזו בימה, ועל הבימה עומד הרבי שליט"א ותוקע שופר "תקיעה". לבי נפל בקרבי, והוא הולם במהירות למשמע התקיעה… הלב שלי צועק ובוכה ללא מילים. ואז אני שומע "שברים תרועה"… הבכי מתחזק אבל ללא קול וללא מילים. הלב מפסיק לפעום, ושוב שומע אני "שברים תרועה". ואני עומד ומבקש מתחנן ושמח כמו ילד קטן, אבל ללא אומר ודברים. ואני בוכה ללא דמעות עמוק בליבי: אבא! אבא! תרחם עלינו. אבא! אבא! הצל אותנו, ילדיך הזקוקים לעזרה…

ואז החלו לפרוץ מעומק הלב דמעות, דמעות רבות וחמות. בכיתי לפני הקב"ה על הצרות שלי ושל אשתי, ועל סבלם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו, ועל כל אחי ואחיותי הנמצאים בצרה זו.

ובאותם רגעים מרטיטים, בשבילי, לא היה קיים המחנה המכוסה קרח ושלג, את הכלבים על ארבע השומרים סביב המחנה לא ראיתי. וגם בחיות אדם-על ארבע שמפטרלים סמוך לגדר המחנה – לא הבחנתי. מה שראיתי וחשתי זה רק את הקב"ה, התורה הקדושה, והרבי שליט"א שמשמיע עכשיו קול שופר; ויהודים רבים השומעים כעת את קול השופר וממררים בבכי שפורץ ממעמקי הלב… הנה, הרבי שליט"א בוכה. אני גם בוכה. גם אני ביניהם שומע את השופר ובוכה. ואת דמעות אלו הקב"ה מונה וסופר ומחביא בכד המיוחד שלו, כמו שנאמר בתהלים "שימה דמעתי בנאדך".

ב

חלפו שנים רבות ואני בחסדי הבורא יתברך נשארתי בחיים. השתחררתי ממחנה העבודה, וחזרתי הביתה. שם מצאתי את אשתי וילדי חיים, שומרים תורה ומצוות על אף כל הסכנות והתלאות שעברו בשנים בהן לא שהיתי בבית. הרגשתי שהמחזה שלי מתחיל להתגשם.

אבל נשארתי במחנה העבודה הענק הנקרא "כלא העמים".

עברו עוד כמה עשרות שנים, ובנסים גדולים השתחררתי מהגיהינום הזה. וביחד עם אשתי וילדי הגענו לארץ הקודש, ארץ ישראל.

ואז השתדלתי בכל כוחי להגיע לרבי כדי להודות לו, על שהתפלל עלינו, ועל ברכותיו שעודדו אותנו להתחזק בחיי מסירות הנפש…

ג

ראש השנה הגיע. ואני נמצא ליד הרבי שליט"א ושומע תקיעת שופר. ולנגד עיני חולף המחזה הנשגב שאותו חזיתי במחנה, לפני שנים רבות. אבל עכשיו, לעומת אז, רואה אני זאת במציאות ולא בדמיון. רואה אני כיצד הרבי מתכונן לתקיעות בתוך בית הכנסת הגדול שבתוכו אלפי חסידים. שקט גמור. הרבי עולה לבימה. הוא מביא אתו שלוש שקיות ובהן פ"נים. חלקם מאחינו בני-ישראל הנמצאים בברית-המועצות ומבקשים ברכה ליציאה קרובה. בקשות אלו נשלחו על ידי קרוביהם הגרים בארצות המערב.

הרבי מכסה את פניו הקדושות בטלית ובוכה. בוכה על כל עם ישראל… אלפי חסידים עומדים בשקט מסביב. כולם מביטים בנקודה אחת – אל הרבי. הרבי מתחיל לתקוע בשופר. תקיעה… שברים תרועה… לבי חדל מלפעום. אני בוכה כתינוק אבל ללא דמעות. והתקיעות נכנסות אצלי לעומק לבי. ואני ממשיך לבכות כאן ליד הרבי בין המון החסידים. אבל מול עיני המחזה הנורא בין ערמות השלג והקור החזק. ומסביב גדר גבוהה ועליה שומרים כלבי ענק ומלאכי חבלה סובייטים. נזכר אני בדמעות החמות ששפכתי אז לפני הקב"ה בעל הרחמים.

ועכשיו שוב, כמו אז, חזרו אלי כל המראות הנוראים, אבל עכשיו בוכה אני משמחה פנימית על כך שהתגשם חלום חיי ואני נמצא ליד הרבי.

והדמעות של אז והיום מתערבבות להן יחדיו בכדו של הקב"ה. וכך חיי נהפכו "מאפלה לאור גדול". וזהו הפירוש הפשוט של "יתרון האור מתוך החושך".

כששמעתי קול שופר במחזה, ועכשיו במציאות, וכשאני שומע קול שופר מהרבי שליט"א, זהו "ציור" בעל צבעים מרהיבים. וכאשר הרבי בירך "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה", עניתי אמן מכל הנשמה. לבי חש שהרבי מודה לה' ששמר עלינו – ילדיו. הקב"ה מראה לנו נסים והלוואי שישלח לנו את משיח צדקנו בקרוב בימינו אמן!

* * *

את התיאור המרגש והמלבב הזה כתב הרב מנחם מענדל גורליק במאמר שפרסם בעבור עולים חדשים מברית המועצות, כדי לתת להם את הניחוח של מה שעבר על מי ששמר על היהדות "שם".