א

ברוך, בקושי בר מצווה, נעמד ליד דלפק הקבלה בעיצומו של ראש השנה. חדור בביטחון עצמי הוא פונה לפקידה היושבת מולו, עסוקה למדי ומטופלת במסמכים רפואיים. אם מראהו הצעיר עדיין לא הסגיר את גילו, הרי קולו העדין והדק היה לו לרועץ.

"שמי מר קליין", אמר ברוך בשלווה. "התקשרתי אתמול וביקשתי שרשימת הפציינטים היהודיים תהיה מוכנה בעבורי".

פקידת הקבלה לקתה בהלם קל. מר קליין? באמת? הילדון הזה קורא לעצמו "מר קליין", ועוד מבקש את רשימת המחלימים בבית הרפואה. מה עוד?

היא המשיכה לדפדף במסמכים כמקודם. כעת תורה לאכזב אותו. "אהה, מר קליין, בקשתך לא תוכל להתקבל. כשהתקשרת היה לי רושם שאתה, אהההם, קצת יותר מבוגר…"

ברוך קורץ מחומר קצת יותר עמיד ממה שהפקידה חשבה. "אבל זו כבר שנה שנייה שאני נוהג לבקר את הפציינטים. אם לא עשית עדיין היכרות אתי ועם הפעילות שלי, את מוזמנת לאמת את העובדות עם הצ'פלין של בית הרפואה".

הצהרתו של ברוך הכריעה את הכף. הרשימה בידיו. בסקירה קצרה ברשימה הכין את תכנית הפעולה. הוא יצטרך לחלק את הפעילות לפי קומות. ישנם חמישה יהודים קשישים בקומה הרביעית, ועוד אחד בקומה תשע. ברוך ציין לעצמו שכנראה יצטרך לוותר על היהודי בקומה התשיעית. הוא לא רואה את עצמו מטפס לגובה כה רב.

ב

המעליות נמצאות ממש לידו. ברוך חולף על פניהן ופניו למדרגות התלולות. הוא מתחיל להעפיל, לאט אבל בטוח. עוד קומה ועוד אחת. בהגיעו ליעד – קומה ארבע, נשימתו כבר הייתה קצרה. קומה תשע נראית לו כמחוץ לתחום. כל כך קשה.

מבט קצר ברשימה. מחלקת גריאטריה. סידני ג'ייקובס, מספר אחת ברשימה, שוכן שתי דלתות מהכניסה. הצצה חטופה לחדר מגלה שסידני ישן. ברוך עוד יחזור לחדרו, ובינתיים הוא ממשיך בדרכו, שם הוא פוגש בגב' ג'ייקובס השוכבת במסדרון. כן, היא תשמח מאוד להקשיב לתקיעת שופר.

הלאה. המחלים הבא ארווין גולדפינגר. יוצא צבא ארה"ב, חייל לשעבר. סיפורי גבורה קלחו מפיו בזה אחר זה. ברוך נסחף עם ארווין למחוזות רחוקים בדורות עברו. לסכנות, אל אש התופת, אל הנסים והגבורות. חלקם אולי לא אירעו מעולם וסופרו רק כדי להלהיב את ברוך ולגרוף תגובות מבחור החמד…

ברוך לוקח נשימה ארוכה ומתחיל לתקוע. חיילנו האמיץ מר גולדפינגר, מתחיל להשמיע קולות התרגשות. בכי קל.

"בחור טוב, בחור חמד", ארווין מפטיר לעומת ברוך בהתפעלות.

ג

שלושת המבריאים הבאים שמעו את התקיעות ללא אירועים יוצאים דופן. זהו. כעת, בסיום המבצע, ברוך מוצא את עצמו במעלה גרם המדרגות. מדרגות תלולות, צבועות בצבע ירוק. הוא הביט רגע לעבר המדרגות העולות, ולבו ביקש מחילה ממר פריד, היהודי השוכן בקומה תשע. 'סלח לי מר פריד שאני לא עולה לזכות אותך המצווה, אבל זה 'גדול' עלי'.

מבט אחרון ברשימה שבה מופיע לא רק שמם של המתרפאים ומספר חדריהם, אלא גם גילם ומצבם הרפואי. אויה! מר פריד הינו יהודי מעל שבעים, ומוגדר כמצב קריטי.

מצפונו החסידי של ברוך נכנס לפעולה מיידית. אולי חלילה זה ראש השנה האחרון שלו עלי אדמות, ורק בגלל סלידתו מגרם המדרגות הלא נעימות ייתכן שמר פריד פשוט לא יזכה לשמוע תקיעת שופר?!

עד כאן. הוא יודע כעת מה עליו לעשות. עם כל הקושי. מדרגה אחר מדרגה, גרם אחר גרם, ברוך עולה. לקראת הגעתו למעלה הוא נזכר שבקומה הזאת שוכנת מחלקת טיפול נמרץ. לכאן הוא יוכל להיכנס רק לאחר קבלת רשות מיוחדת מהאחיות בתחנה.

האחות האחראית הסבירה לו שמר פריד נמצא במצב של 'קומה' וזה כבר מספר שבועות שהוא באותו מצב, אבל היא תשמח לאפשר לו לבקר. כשראתה שאינו מבין מה זה 'קומה' הסבירה לו כי הוא בחוסר הכרה עמוק, לא מגיב, לא רואה ולא שומע. בכל אופן היא ליוותה את ברוך לחדרו של מר פריד.

ברוך נכנס חרש לחדר. מר פריד היה מחובר לחוטים לרוב, שחוברו למכשירים מאיימים למדי. ריח חריף של תרופות עמד באוויר. לצד המיטה ישב יהודי, קשיש גם הוא. ראשו היה כפוף מעל מחזור של ראש השנה, ספק רדום ספק מתנמנם.

ברוך ניגש ליהודי בעדינות ושאל האם הוא היה רוצה לשמוע תקיעת שופר. היהודי פקח את עיניו בכוח ונדנד בראשו לחיוב. הוא הבהיר לברוך שידידו מר פריד מחוסר הכרה זה שלושה שבועות – במצב של 'תרדמת' ולא יוכל לשמוע את השופר…

ברוך ליטף את שופרו. הוא קיבל אותו מאביו בתור מתנת בר מצווה לאות הוקרה על היותו חייל אמיץ בצבא הרבי בלכתו ל'מבצעים' בבית רפואה מדי שבת וחג. בהביטו בשופרו האהוב, התפלא כיצד שופר כה קטן יכול להפיק קול כה חזק ומעורר.

"…אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר".

מישהו ענה אמן בקול גדול. מר פריד… ברוך, בתמימות הילדותית, לא שם לב, ולא הבין את המתרחש. כולו מרוכז במצווה שלפניו ובמאמץ הפיזי, נשף בכל כוחו. תקיעה. שברים. תרועה. הלאה. על-פי סדר התקיעות הנדרש על פי ההלכה.

מסביב לברוך התחוללה מהומה רבתי, אך הוא לא חש בה; הוא נמצא במקום אחר, מאוחד עם הקולות הבוקעים משופרו. אבל בחדר נשמעים עוד קולות רבים.

צעדי ריצה. דהרה של רופאים ואחיות, הצוות המסור של מחלקת טיפול נמרץ. ברוך אף לא שמע את קול הידיד הקשיש הבוכה בקול, וכן לא שם לב לכך שמר פריד, היהודי שהיה שקוע בתרדמת כבר השבוע השלישי, נמצא בחצי ישיבה במיטתו, מאזין לקול השופר!

ברוך סיים את מספר הקולות שחייבים לשמוע על-פי הלכה, ובלי לומר אף מילה, יצא לדרכו. בעדינות, בצנעה, כבכניסתו; ומשם, למטה למטה, תשע קומות – והביתה לחגוג את שאר ענייני החג, כנהוג.

ד

במשך השנה ברוך התפרסם בתור בעל תקיעה מיומן. בשנה שאחריה קיבל ברוך הצעות רבות לשמש כתוקע. הרבה בתי כנסת קטנים נמצאים בשכונתו, וכמה מהם הציעו לו לתקוע בשופר, עם שכר בצדו. אבל ברוך סירב לכל המציעים הנדיבים. הוא בחר להיענות דווקא לבקשת בית כנסת עם מניין מצומצם השוכן במרחק גדול מביתו. הם לא יכלו להציע שכר לברוך, כי כסף אין להם, אבל כוס תה חם ו'מזונות' הם הבטיחו שיקבל. דווקא לכאן נמשך ברוך וקיבל את המינוי לתקוע שופר אצלם.

השנה שחלפה לא הוסיפה סנטימטרים רבים לברוך. הוא נשאר נמוך וצנום כבעבר. הופעתו בבית הכנסת בתור תוקע רשמי שיעשעה את המתפללים. חיוכים נתלו על שפתותיהם של המתפללים בעת כניסתו, אבל הוא לא שם לב. יש לו תפקיד והוא חייב לבצעו בדרך המעולה ביותר כדי שיהודים אלו יצאו ידי חובת תקיעת שופר! עליו להתרכז, לכוון ולהצליח במשימה שקיבל עליו.

ברכה. השופר מוצמד לשפתיו. תקיעה. שברים. תרועה.

הצחוק נדם באחת. את מקומו תפסו הערכה והערצה. הכול מתפעלים מהמיומנות, מהרצינות, ומרוכזים בשמיעת הקולות המעוררים לקבלת מלכותו יתברך. הציבור מופתע. הם ציפו אולי לתקיעות חלקות, אבל לא לתמימות ולרצינות התהומית של ברוך. דבקותו הרבה למצווה הרשימה מאוד את המתפללים הקשישים.

מתפלל אחד ניתק את עצמו ממקום עומדו וצעד קדימה לכיוון של ברוך. יהודי עם הופעה מכובדת. טליתו בצבע קרם, מרוב יושן. הוא נקש באצבעותיו על המעקה של הבימה.

"בחור", לחש, "האם אתה זוכר אותי?"

חייך קלוש בצבץ בפינות שפתיו של ברוך. נראה שהיהודי הזה פגש באחד ה'תמימים' בעבר. כובע… חליפה… כולם נראים אותו דבר. טעות בזיהוי. קורה. ברוך מסמן בראשו לשלילה.

"אף על פי שאתה לא זוכר אותי, אני זוכר אותך היטב", התעקש היהודי. "גם בשנה שעברה זכיתי לענות 'אמן' על הברכה שלך!"

ברוך מבולבל. בשנה שעברה? "אדוני, במחילה, בשנה שעברה לא תקעתי שופר בשום בית כנסת!"

חיוך חמים התפשט על פני היהודי הקשיש:

"אבל אתה תקעת לי בשופר. אני הוא מר פריד!!"

(מתורגם ומעובד מעיתון "לחיים" על ידי ר. שמואלביץ)