יום ראשון ד׳ תשרי ה׳תשע״ה

 

א

 

אברך צעיר לימים היה הרב חיים גוטניק בעת שהתגורר בסידני לפני יובל שנים בערך. אמנם אברך צעיר היה, אך כבר אז ניחן בכישרונות רבניים מנהיגותיים. דיבורו היה מרתק אנשים, ויחסו הלבבי לכל יהודי היה לשם דבר.

 

באחד הימים טלפן אליו אלמוני שהציג עצמו כתושב העיירה 'עדלייד'.

 

"הרב גוטניק", פתח האיש, "נשלחנו לכבודו על ידי רבה הראשי של סידני. זה הפנה אותי אליך כיוון שאנו מחפשים רב בעבור ימי ראש השנה ויום הכיפורים. מבקשים אנו מכבודו שיואיל לעשות עמנו את הימים הנוראים".

 

באותה עת היה הרב גוטניק מטופל באישה צעירה וארבעה זאטוטים, והוא הבין כי לא דבר קל הוא לעזוב את המשפחה בימי החגים ולנסוע לעיירה נידחת לימים אלה. הוא הביע אפוא את סירובו, לאכזבתם של בני הקהילה.

 

אלה שבו אל רבה של סידני וסיפרו לו על סירובו של הרב גוטניק. חייך הרב הראשי והציע להם לכתוב על כך לרבי מליובאוויטש. "אם הוא יאמר לו לבוא – הוא יבוא, ויהי מה", הסביר להם.

 

אלה אכן עשו כעצתו. לא חלפו ימים רבים, והרב גוטניק קיבל מכתב דחוף מהרבי, בו מביע הרבי את פליאתו – מה פירוש לסרב להפצת יהדות? הרי זו מצווה גדולה ויש צורך ללכת…

 

את עיניו של הרב גוטניק צדו מספר מילים שהיו כתובות בכתב יד קודשו של הרבי בסוף המכתב. הרבי ציין כי כאשר יהיה בעיירה ההיא, עליו לטפל "בקשר ליהודים ממצרים שנמצאים שם".

 

הרב גוטניק לא הבין למה הכוונה, אך ידע כי דברים בגו, וכשיגיע למקום, בוודאי יידע את אשר עליו לעשות, לנחת רוחו של הרבי.

 

ב

 

ערב ראש השנה.

 

בשעת בוקר הגיע הרב גוטניק לעיירה 'עדלייד', מצויד במזוודה קטנה ובבגדים לעשרת הימים הבאים.

 

את תחנתו הראשונה עשה בבית הכנסת המרכזי של העיירה, שהיה ריק באותה שעה. הוא הסתובב כה וכה כדי ללמוד את המקום, ולנסות לרדת לאופיים של המתפללים, כשלפתע נפתחה הדלת המרכזית. אישה נכנסה פנימה ועמה נערה צעירה כבת חמש-עשרה. על פני של האישה ניכר היה בעליל כי היא אינה יהודייה.

 

כשראתה האישה את הראביי הצעיר, אורו עיניה. היא ניגשה אל הרב גוטניק ושאלה "איפה המקום הכי קדוש כאן?"

 

הרב גוטניק המשתומם הצביע לעבר ארון הקודש שעמד פאר והדר במזרח בית הכנסת.

 

מבלי אומר ניגשה האישה אל הנערה שהמתינה לה בצד, וקירבה אותה אל ארון הקודש. רק אז הבחין הרב גוטניק כי הנערה עיוורת. האישה הלכה לדרכה והנערה מצדה נשקה לפרוכת, נפלה על הרצפה והחלה להתייפח בבכיות מרטיטות לב.

 

כרבע שעה חלפה. אחר כך שבה לבית הכנסת, נטלה עמה את הנערה ושתיהן נעלמו כלעומת שבאו.

 

המחזה המיוחד הזה היה נשגב מהבנתו של הרב גוטניק. בהזדמנות הראשונה סיפר על כך למזכיר הקהילה. זה הניף ידו בביטול:

 

"שטויות! נערה זו שייכת לקבוצה של יהודים יוצאי מצרים שבאו להתגורר בעיירה. אין לנו כל קשר עמם, והוריה של הנערה לא באים להתפלל בבית הכנסת, אפילו לא בראש השנה. זו הסיבה שהנערה החליטה כנראה לבוא בערב ראש השנה…"

 

'יהודים יוצאי מצרים…' שלוש המילים הללו הבזיקו מיד במוחו של הרב גוטניק. כן, הוא זכר היטב את כתב ידו הקדוש והצפוף של הרבי "לטפל בקשר ליהודים ממצרים". הוא רצה לאתר את הנערה, אך לא ידע איפה וכיצד.

 

כבר למחרת נוצרה הזדמנות לממש את דבריו של הרבי. היה זה בתפילת שחרית של ראש השנה, כאשר בית הכנסת היה מלא מפה לפה. ממקום מושבו הבחין הרב גוטניק בקבוצת יהודים קטנה הנמצאת בצד האחורי של בית הכנסת, ומתפללים לבדם. על פי גוון פניהם השחום מעט, הבין מיד כי אלו היהודים יוצאי מצרים השוהים בעיירה.

 

בתום התפילה החגיגית והממושכת, ניגשו כל בני הקהילה ללחוץ את ידם של הרב ושל החזן. בזה אחר זה עברו המתפללים ואיחלו "חג שמח" ו"כתיבה וחתימה טובה". הרב גוטניק הבחין כי היהודים המצריים השתמטו להם בזה אחר זה, ולא ניגשו לברך ולהתברך. "אלו מסוכסכים עם הקהילה", נענה נשיא הקהילה, "ואין להם כל קשר אתנו. כיוון שאין להם מקום אחר, הם נאלצים לבוא ולהתפלל בבית הכנסת הזה", הוסיף והסביר.

 

הרב גוטניק, כמצווה לטפל ביהודים אלה, לא השתהה, ומיד לאחר תפילת מוסף ניגש היישר למקומם של יהודי מצרים, בירכתי בית הכנסת, ואיחל להם בלבביות ובמאור פנים האופייני לו "חג שמח" ו"שנה טובה". המתפללים כולם נעצו בו מאחור עיניים זועמות; וכי מה לו לרב הזמני הזה שיפר את כללי הקהילה…

 

הרב גוטניק ניצל את ההזדמנות ושאל על הנערה העיוורת. היהודים המצריים השיבו בחיוב. הם מכירים אותה היטב. התברר כי הוריה לא באים לבית-הכנסת אף לא בראש השנה. "אם כן", אמר הרב בנועם, "אני מבקש מכם כי אם תראו אותה, תאחלו לה בשמי 'כתיבה וחתימה טובה'…"

 

ג

 

ביום שני בבוקר, צום גדליה, הטלפון צלצל באכסנייתו של הרב גוטניק. מעברו השני של הקו נשמע קול צעיר: "אני הילדה העיוורת".

 

עוד בטרם הספיק הרב גוטניק להגיב, שמע כי מישהו מעבר לקו חוטף את השפופרת מהילדה ומנתק את השיחה בברוטאליות. אבן כבדה נחה על לבו של הרב. הוא הבין כי דברים בגו, וכי מדובר בנשמה יהודית הזקוקה לעזרה.

 

בין כה וכה חלפו ארבעה ימים נוספים. בערבו של יום חמישי, ערב יום כיפור, הרגיש הרב מועקה כבדה בלבו. הוא חש כי השליחות של הרבי ליהודים המצריים מכוונת לאותה נערה, נשמה יהודיה, הזקוקה לעזרה דחופה, אך לא היה בידו לעשות הרבה בהיותו זר במקום.

 

הוא ניסה להיעזר בחזן בית-הכנסת וסיפר לו דברים כהווייתם, אך זה דחה אותו בקש: "עזוב את המצרים האלה, ואל תעשה לנו צרות!" ביקש-ציווה בקוצר רוח.

 

הרב גוטניק, שליח נאמן, חזקה שעושה שליחותו נאמנה. הוא הצליח להשיג את כתובתה של הילדה ואת מספר הטלפון בביתם.

 

"האם כאן מתגוררת הילדה העיוורת?" שאל הרב בקול נעים ונינוח בניסיון למנוע תגובה קשה.

 

"כן. מי מבקש אותה?"

 

"ראביי גוטניק", השיב.

 

קול חבטת האפרכסת נשמע, ומיד צפצוף ארוך. האיש שמעבר לקו ניתק את השיחה בגסות.

 

מחזה זה חזר ונשנה פעמים רבות, אך הרב גוטניק החליט שלא לוותר. הוא נסע מיד אל הכתובת שהייתה ברשותו. השעה הייתה כבר 11 בלילה. הוא לא ידע האם השעה כשרה או לא, אך ידע כי אם לא עכשיו, אימתי?!

 

הוא נקש בזהירות על הדלת, ומיד זו נפתחה לעומתו פתח צר. הוא תחב את רגלו כדי שהדלת לא תיטרק בפניו… כבר למוד ניסיון היה…

 

"עשו לי טובה", מיהר ואמר בקול רם, "באתי במיוחד מדרך ארוכה וברצוני לשוחח אתכם".

 

רגע של היסוס. מלמולים לא ברורים נשמעו בפנים, וכעבור זמן קצר נפתחה הדלת לרווחה. הרב גוטניק נשם לרווחה. שלב ראשון הצליח.

 

איש ואישה עמדו מעבר לדלת, ובמחוות יד הזמינוהו לשבת. כעבור רגע, להפתעתו, גם הבת העיוורת נכנסה לסלון והתיישבה עם כולם.

 

הרב גוטניק פתח בשיחה קלילה, וגילה בקיאות מרשימה בכל הקשור ליהדות מצרים. בקיאותו ונועם פניו המסו את הלבבות, ואמונם של בני הזוג נרכש. התפתחה שיחה ממושכת.

 

ד

 

כעבור דקות ארוכות יצאו ההורים להכין כיבוד. רק הרב גוטניק והנערה העיוורת נשארו בסלון. הרב גוטניק הבין כי זו ההזדמנות, שייתכן לא תחזור עוד…

 

קול בכי נרגש נשמע לפתע. הנערה העיוורת הבינה אף היא כי נוצרה הזדמנות פז, אך היא לא יכלה לשלוט ברגשותיה. רגע מרגש. דמעות נשרו גם מעיניו של הרב גוטניק. רק לאחר דקותיים הצליחה הנערה לספר:

 

"הגענו לאוסטרליה ממצרים לפני שנה בערך. יחד עם יהודים נוספים נמלטנו מרודנותו של נאצר. כיוון שאני עיוורת מלידה, ידענו כי יש למצוא מוסד לימודים מיוחד בעבורי. לאחר שהתאוששנו קמעה, החלו הוריי לחפש בעבורי בית-ספר לעיוורים. לבסוף נמצא בית ספר אחד ויחיד, אך התברר כי אין זה אלא בית ספר קתולי המחנך את חניכיו ברוח זו.

 

"הוריי שלא ידעו הרבה, רשמו אותי לשם ודווקא הייתי מרוצה מהיחס החם והלבבי שקיבלתי.

 

"חמישה חודשים חלפו, כשבאחד הימים הגיע אלי הכומר המלווה את המוסד, והחל לדבר על לבי להאמין ב'אותו האיש' ימ"ש. לא ייחסתי רצינות רבה לדבריו והמשכתי בלימודיי, אך כעבור כמה חודשים, הודיעה לי הנזירה הראשית כי אם ברצוני להמשיך וללמוד בין כתלי המוסד, עלי להשתמד! מכתב ברוח זו שלחו גם להוריי, בו ציינו כי מכיוון שאין להם מקום במוסד גם לאנשים 'שלהם', על כן, אם הוריי רוצים שאמשיך ללמוד אצלם בחינם, עלי להשתמד!

 

"מבוכה גדולה נפלה על הוריי ועלי. ידעתי שהדבר אסור, ויהי מה! נטיתי לדחות את בקשתם, אלא שבאחד הימים שמעתי את הורי משוחחים ביניהם בשקט. הם לא שמו לב כי אני מאזינה. אבא אמר לאימא:

 

"'אין ברירה, עלינו להסכים לבקשתם, הרי היא מהווה עול על כל המשפחה'. הרגשתי כמו אגרוף שמוטח בפניי. הלם, אכזבה, כעס ותסכול מילאו את לבי. במחשבה הראשונה אמרתי בכעסי: אם להורים ולמשפחה לא אכפת שאשתמד – גם לי לא אכפת.

 

"אולם אני יהודייה. אמנם איני יודעת כלום על יהדות, אך יודעת אני שיש אלוקים של היהודים. החלטתי אפוא להתפלל אליו שייתן לי סימן מה עלי לעשות. ידעתי שבעוד זמן קט יחולו הימים הקדושים של העם היהודי, ובערב ראש השנה אמרתי לאמי שאני חשה בכאבי ראש ואיני יכולה ללכת לבית-הספר. כשנשארתי לבדי בבית, ניגשתי לשכנתי הגויה ואמרתי לה שכיוון שאצלנו מחר השנה החדשה והורי לא הולכים לבית הכנסת, אני מבקשת ממנה שתסייע לי להגיע לבית הכנסת כדי להתפלל כמה דקות. זו נענתה לבקשתי והביאה אותי לבית הכנסת, שם השתטחתי על הרצפה ואמרתי לאלוקים – שלעולם לא אראה אותו – שייתן לי סימן מה לעשות.

 

"לאחר תפילה ממושכת, חזרתי הביתה וחיכיתי לסימן מאלוקים. בלבי חשתי כי הוא שמע את תפילתי, ואני חיכיתי…

 

"ביום השני של ראש השנה, באו אלינו אורחים מבני הקהילה שלנו לביקור. כשהבחינו בי סיפרו לי כי ראביי מסידני הגיע לעיירה והוא שאל עלי באופן מיוחד.

 

"כששמעתי כך, רצתי מיד לחדרי והתייפחתי בבכי. ידעתי מיד שאתה האיש השלוח מאלוקים להגיד לי מה לעשות. אחרי ראש השנה צלצלתי אליך, אך אימא שהבחינה בכך, ניתקה מיד את השיחה. היא כנראה חששה שאספר לך ותשפיע עלי שלא להמיר את דתי. אולם ידעתי כי בסופו של דבר תבוא ותגיד לי מה לעשות – להשתמד או לא".

 

ה

 

כשסיימה לספר את סיפורה, היו בגדיו של הרב גוטניק רטובים מדמעות. במשך דקות ארוכות הפליג במחשבותיו, מטכס עצה כיצד לסייע. כעת היה ברור לו כי בימים אלה שבין כסה לעשור מוטלת עליו שליחות שמיימית מהרבי, להציל נשמתה של נערה יהודייה.

 

"בטי!" הפר קולו של הרב גוטניק את הדממה. "תעשי כל מה שאומר לך?"

 

"כן", השיבה, "אפילו אם תגיד לי לברוח מהבית".

 

"לא", השיב בחביבות, "לא תצטרכי לברוח מהבית". הרב גוטניק קם ממקומו וניגש אל ההורים שעמדו מן הצד, מקשיבים, אף הם מזילים דמעות בהשתתפותם בצערה של בתם.

 

"לא רצינו שתשתמד. אנו יהודים, אך אין לנו ברירה. חייבים היינו לעשות זאת לטובתה ולטובת כל בני המשפחה".

 

הרב גוטניק הרגיע אותם כי בעזרת ה' הכול יסתדר. בו במקום צלצל למזכיר הקהילה וסיפר לו בקצרה את כל ההתרחשויות, וביקשו לבוא מיד לביתם.

 

"השתגעת?! בשתים-עשרה וחצי בלילה?!" צעק מעבר לטלפון. "אני כבר ישן עם פיג'מה!"

 

קולו של הרב גוטניק המשיך להיות שלוו ובוטח: "לא מעניין אותי. קח רכב ותגיע לכאן עם הפיג'מה. אם לא – אין לכם רב ליום כיפור!"

 

ו

 

שנים לאחר מכן, כאשר נכנס הרב גוטניק ל'יחידות' בחדרו הקדוש של הרבי, הביט בו הרבי כשעל פניו הקדושות מרחפת בת-שחוק קלה:

 

"ה'סימן' ההוא לא כוון רק בעבור הילדה העיוורת אלא גם בעבורך, כדי שתדע שתפקידך בחיים הוא לפקוח עיני עיוורים ברוחניות… עליך לעזוב את כל העניינים האחרים ולעסוק ברבנות…"

 

סיפור זה סיפר הרב חיים גוטניק ע"ה בעצמו, מתוך התרגשות רבה. ואכן, במשך השנים היה לאחד מחשובי הרבנים באוסטרליה.

 

( על פי 'ורבים השיב מעוון')