סיפר החסיד הרב שניאור זלמן דוכמן ע"ה:

בערב ראש השנה תרס"ז (או תרס"ח) היינו ליד ה'אוהלים' הקדושים של אדמו"ר ה'צמח צדק' ובנו אדמו"ר מוהר"ש אשר בבית החיים בליובאוויטש. כילדים אמרנו לעצמנו: מי שרוצה לראות איך הרבי [הרש"ב] עומד באוהל, שיעלה על הקיר. הדבר היה אפשרי, שכן האוהל היה בנוי מארבעה קירות, ללא תקרה.

ואכן, עלינו למעלה וראינו את הרבי עומד בכובע המשי שלו. מצווארו השתלשלה מטפחת משי לבנה, בידו האחת אחז 'פדיון-נפש' – נייר ארוך וגדול בגודל של גיליון, ובידו השנייה אחז חבילה גדולה של פ"נים בגודל של רבע גיליון. פניו של הרבי היו חיוורות מאוד.

לפתע פתאום אחזתני בהלה וקפצתי למטה.

מאורע זה הציק לי עוד זמן רב, ורק כעבור שנים ארוכות נרגעה רוחי. היה זה לאחר שקראתי את דבריו של בנו, הרבי הריי"צ (קונטרס "ב' ניסן תש"י) שאמר: "בוודאי ישנם אלו אשר זכו לראות מבין סדקי הכותל של האוהל את אור פני קודשו הנוהרים באור מובדל ומרומם בעולם שכולו אור עצמי".

מאז, הבנתי כי בהצצה זו אין משום גנבה חס ושלום, אלא משום מעלה גדולה וכבירה…

("לשמע אוזן")