שנת תרפ"ז הייתה ידועה כאחת השנים הקשות בחייו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ. בחודש סיוון בשנה זו נאסר הרבי, וחרב המוות הונפה מעל לראשו. רק בחסדי שמים מרובים ניצלו חייו של הרבי.

חסידים חדי שמיעה חששו מפני שנה זו כבר בתחילתה, מפני מעשה שאירע.

היה זה ביום הראשון של ראש השנה תרפ"ז. כמנהגו הרבי הריי"צ היה בעל התקיעה. כאשר הגיע לפסוקי "מי המיצר" שלפני התקיעות, חשו כי דבר מה מעיק על לבו. באותה שעה נפלטה מפיו של הרבי אנחה מרה, ומעומק לבו הטהור זעק: "ערוב עבדך לטוב – איי, געוואלד – אל יעשקוני זדים".

יחידי סגולה, בעלי רגש, שחשו בכך, הבינו כי לא דבר ריק הוא. כל החסידים ידעו את זהירותו של הרבי בדיבורים בכל ימות השנה, אף בשיחת חולין שלו, שמעולם לא הוציא מפיו אף מילה אחת שתהיה בה איזו 'בליטה' של הפלאה; כך הוא בכל ימות השנה ועל אחת כמה וכמה בימים הנוראים, ועוד יותר: ביום הראשון של ראש השנה, באמצע אמירת הפסוקים שלפני התקיעות.

לכולם לא היה ספק כי "רמז" שמימי בדבר.

ואכן, לאחר האירועים הקשים באותה שנה, הבינו הכול כי כבר בראש השנה, בעת כתיבת הדין בזמן תקיעת שופר, חש הרבי בענני קטרוג התלויים ממעל, והוא התחנן על נפשו ועל נפש חסידיו…

(על-פי מכתבו של החסיד הרב אליהו חיים אלטהוז הי"ד)