האמונה

"דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה וכר', בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחי'"[1].

ואכן תורת החסידות מעמידה ומבססת את קיום כל תרי"ג המצוות על יסוד ובסיס איתן – היא האמונה בה'. וידוע פתגם נשיאי החסידות[2] שכדי לחזק את האמונה בלב ישראל, צריך לחזק את האמונה וההתקשרות לצדיק, כנאמר[3]: "צדיק באמונתו יחי'", ודרשו – אל תקרי יחי' (החי"ת בשוא) אלא יחי' (החי"ת בפת"ח), שהצדיק מחי' את נפש מקושריו ומקשרם לה'.

ובמיוחד בחסידות חב"ד, התובעת גם עבודה פנימית של המקושרים לצדיק, שעל ידה באה האמונה בפנימיות – במוח ובלב – בחכמה בינה ודעת, שבזה מתחזקת ומתעצמת האמונה ברבי נשיא הדור, ועל ידו מתעצמת האמונה השלימה בה' אלקי ישראל.

שני סוגים באמונה, אמונת האמת הצרופה שלמעלה מטעם ודעת – השכל המושג והמובן, ומאידך זו הנקראת "אמונה" והיא למטה מטעם ודעת, הבאה מחוסר הבנה והשגה, או במילים פשוטות: מתוך בורות.

הצד השוה שבהם ששניהם אינם ע"פ טעם ודעת. אלא שהאמונה שלמעלה מהשכל באה לאחר שאדם מיצה את יכולתו, למד והשיג כל מה שניתן להשיג בגדר ההשכלה האלקית בפנימיות התורה, והגיע לאמונה שלימה בטהרתה בבחינת "סובב כל עלמין" – אור א"ס ב"ה הבלתי בעל גבול, שעל זה אמרו "תכלית הידיעה שלא לידע", ועל זה הורו חז"ל[4]: "למד לשונך לומר איני יודע", כלומר, להגיע אל האמונה באין סוף ב"ה שלמעלה מההבנה[5], (ולעיתים האמונה עדיין בבחינת מקיף – שאינה מתגלה ומתלבשת בפנימיות כוחות הנפש – חב"ד כו', אלא טבועה בעצם הנפש, ומתגלה רק במקצת).

לעומת זה ה"אמונה" כביכול שלמטה מהשכל, שהיא מצד הבורות, היא בתחום האמונות התפלות, ואין זו אמונה כלל, לא בעוצמתה ולא בתוכנה. כי כאשר יפקח את עיניו, ילמד וישכיל בתורת ה', בפנימיות התורה – דא"ח, והלימוד יהי' מתוך בקשת האמת, ולא כדי "לגלות פנים בתורה שלא כהלכה"[6], הנה אז יתבטלו כל השקפותיו הנלוזות והחשוכות, כי אפילו מעט אור דוחה הרבה מן החושך.

הנחת היסוד באמונת היהדות

כדי לבאר עקרונות אמונתנו ברבי מלך המשיח שיל"ו ב"כלים דתיקון" – כלי החכמה בינה ודעת, צריך להניח תחילה את הנחת היסוד הכללית באמונת היהדות באחדות ה', אשר בה שני סעיפים כלליים :

א. אמונתנו בקדוש ברוך הוא – מלבד שהוא קיים, אלקה אחד יחיד ומיוחד, בורא העולם ומנהיגו, הריהו גם מופשט מכל הגדרה וציור כל שהוא[7].

כלומר, לא רק שאינו גוף ואין לו דמות הגוף ח"ו[8], אלא שהוא בלתי בעל גבול באמת, שלא ניתן לתאר אותו ח"ו בתואר כל שהוא, אף לא בתואר רוחני, כי כל תואר היא הגדרה, וכל הגדרה היא הגבלה, אפילו התואר "אין סוף" אינו אלא לאור המתפשט מעצמותו (אור אין סוף)[9].

ב. אמונתנו באחדות ה' ("ה' אלקנו ה' אחד"[10]), משמעותה – מלבד היותו אלקה יחיד (ולא ריבוי אלילים כטעות עובדי עבודה זרה), הנה עוד זאת והוא עיקר, שהוא מצוי יחיד ואין עוד שום מציאות מלבדו כלל, ועל זה סובב והולך חלקו השני של ספר התניא – שער היחוד והאמונה.

אין עוד מלבדו

מציאות הנבראים, לא זו בלבד שהם אין ואפס לעומתו ("כולא קמי' כלא חשיב"), בדומה לאור השמש כפי שהוא עדיין כלול בתוך גוף השמש בטרם יצא להאיר על הארץ, ששם הוא אין ואפס לעומת השמש עצמה – כך ויותר מכך – באין ערוך, הנברא כפי שהוא כלול בכח, בטרם התהוותו מאין ליש, הריהו אין ואפס לעומת מקורו –

הנה עוד זאת, גם כאשר כבר נבראו בדבר ה', והם אכן מציאות קיימת מצד התהוותם בדרך יש מאין מהכח האלקי ומהיש אמיתי, ואף התורה[11] מעידה על קיומם כמציאות[12], עם זאת הם אינם מציאות נפרדת ח"ו ממנו ית', ובשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד[13] שום מציאות קיימת מלבדו, והכל בטל ומאוחד בו יתברך, "כי אין דבר חוץ ממנו ולית אתר פנוי מיני'"[14].

רק "מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים"[15], ומה שאינו חלק מאמיתת המצאו – שהוא נפרד ומנגד לאלקות, אינו מציאות כלל מצד עצמו, וכמו הקליפות וס"א, אפילו אם נדמה לנו כמציאות יש, הרי

לאמיתו של דבר הוא אין ואפס ממש[16], וכמו החושך לעומת האור. ומאידך כל מה שהוא חלק מאמיתת המצאו – הוא מציאות אמיתית אפילו אם אינו נראה לעינינו כמציאות קיימת, ואינו מושג ומובן בשכלנו.

וממילא, כל מה שתואם את פסק דין ודעת תורה, שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה ומאוחדת בעצמותו[17], הריהו מציאות קיימת והשקפת אמת, אפילו אם אינו נתפס בחושי האדם והבנתו.

הטעות במחשבה אודות קיום מציאות נפרדת ונוספת ח"ו על מציאות ה', בעוד שהאמת היא ש"הוא לבדו הוא ואפס זולתו"[18], משמעותה – כפירה רח"ל בבלתי גבוליות של השי"ת, בזה שאומר שיש ח"ו מקום למציאות שמחוץ לו ית'[19].

אחדות ה' האמיתית תתגלה – כנ"ל – בפועל ממש, בגאולה האמיתית והשלימה שתבוא ע"י משיח צדקנו, שאז יתקיים היעוד בדברי הנביא[20]: "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך",

וכנ"ל שיתקיים כנאמר שם[21]: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דיבר"[22].

והיינו, שלא רק הנשמה האלקית שבקרבנו תזכה לראות אלקות, אלא גם בגוף הגשמי (בשר) יתגלה "כבוד ה'" – גילוי עצמותו ית', שגם הבשר הגשמי יהי' בטל ודבק בעצמותו ית' ולא ירגיש עצמו למציאות קיימת מחוץ לקב"ה ח"ו.

ובכך יתקיים היעוד הנבואי[23] אודות הגאולה: "והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד" – אחד במשמעות יחיד, שגם במציאות הגשמית תתגלה האמת של מהותו ועצמתו ב"ה, שאין עוד מלבדו[24].

הערות