האמונה ב"ממוצע המחבר"

לאחר שמתיישבים בדעתנו יסודות האמונה, אפשר לגשת לביאור הנושא של "ממוצע המחבר", וכל המסתעף מזה, ועל ראשון ראשון וכו':

ענין אמונתנו ברבי כממוצע המחבר את בני ישראל אל אבינו שבשמים, מופיע בכ"מ בתורת החסידות[1], ובריבוי מקומות בתושבע"פ ועד להלכה[2], ומקורו בתורה שבכתב[3] – "אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' וגו'".

מאז ומעולם "הואשמו" ציבור החסידים בכלל[4] – ועדת חסידי חב"ד המאמינים ברבי מלך המשיח שיל"ו בפרט, בהפרזה יתירה – כביכול – באמונה זו. טענת המנגדים היא שהעיסוק בנושא זה, והתיחסותנו אל הרבי כממוצע המחבר, מה שמחייב להאמין בו כאיש אלקים, עלול לדרדר ח"ו את אמונתנו בהשי"ת, וכתוצאה מאמונה זו עלולים אנו לבוא לטעות גסה ולהאמין ב"ממוצע המפסיק" רח"ל, שהוא פגם חמור באמונה – כשמאמינים באדם בשר ודם שיש בו תכונות אלוקיות.

וכמובן שחסידים נאמנים אינם שועים לטענות חסרות שחר אלו, המשוללות כל יסוד ובטעות יסודם. משום שהשקפת האמת – שהרבי בטל ומאוחד בעצמותו ית', וכהלשון הידוע: "מהותו ועצמותו ית' כפי שמלובש בגוף"[5], שלכן הוא "ממוצע המחבר", אינה יכולה להתחלף בהשקפת השקר – שעצמותו ית' הוא גוף ח"ו או דמות הגוף, שהרי הן השקפות הפוכות ומנוגדות בתכלית, בלי שום קשר ודמיון.

כי אמונת האמת היא שהוי' הוא אין סוף ופשוט בתכלית הפשיטות, והרבי – גם גופו הגשמי – זך וטהור עד כדי התבטלות והתאחדות מוחלטת באין סוף ב"ה, שלפי זה נמצא שהישות הבלעדית הקיימת הוא הקב"ה הבלתי בע"ג, ואילו הגוף הגשמי של הרבי – בטל במציאות, וכפי שיהי' לעתיד לבוא אצל כולנו כנ"ל, כמ"ש "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כי פי ה' דיבר", שגם הגוף הבשרי יהי' חדור, בטל ומאוחד בעצמותו ית', וכך הרבי מלך המשיח שיל"ו – אשר יביא את הבריאה לדרגא זו, הריהו עומד בביטול זה בכל עת גם בזמן הגלות.

ולאידך לפי ההשקפה הכפרנית – האלוקה הוא גוף ח"ו, ואילו מציאות האין סוף לא קיימת, והיא התפיסה הפנתאיסטית של שפינוזה שר"י, שטען שהאלוה הוא הטבע וכו' רח"ל.

בין "ממוצע המחבר" ל"ממוצע המפסיק"

מאחר שנשמות עם ישראל (בחינת נר"ן) ירדו לעולם הזה בצמצום אחר צמצום, ירידה שבאין ערוך כריחוק הנברא מהבורא, ואינם מסוגלים לקבל בעצמם את גילוי עצמותו ית' ולדבקה בו בבחינת ביטול פנימי ועצמי, לפיכך צריך משה רבינו לעמוד "בין ה' וביניכם" ("ממוצע"), כדי "להגיד לכם את דבר ה'" ("המחבר") – לחברם לה'.

וזהו ענינו של משה רבינו, וכן גם אתפשטותא דמשה – נשיאי ישראל שבכל דור, שהם רועים ומפרנסים את ישראל ומחדירים בהם אמונה בפנימיות.

משא"כ "ממוצע המפסיק" אפילו אם במהותו העצמית הוא במדריגה רוחנית נעלית, אבל אם אינו בטל בתכלית לעצמותו ית', והוא מציאות לעצמו, הרי השפעתו תגרום לפירוד מהקב"ה, ובריבוי ההשלשלות אף תגרום לעבודה זרה בפועל רח"ל.

וכידוע[7] שבחטא העגל לא ביקשו בנ"י אלהים אחרים במקום ה' ית', אלא רצו ממוצע אחר בינם לבין הקב"ה – במקום משה רבינו, וכשראו במתן תורה את "פני שור" (מלאך) שבמרכבה העליונה, ביקשו שהשפע שיושפע להם מלמעלה, יהי' ע"י מלאך זה.

ומכיון שגם המלאכים העליונים הם בגדר נבראים יש מאין, בבחינת יש ומציאות – שאינם בטלים במציאות בעצם מהותם כמו נשמה אלקית שהיא חלק אלקה ממעל, לפיכך הנה כל עוד הם כלולים במרכבה העליונה – הם עומדים בביטול, אבל בירידתם למטה, הנה גם השפעתם גורמת לפירוד, עד שבריבוי ההשתלשלות הרי זה בא לידי עבודה זרה ממש, ובעולם הזה הם בבחינת "ממוצע המפסיק".

וכמו אותם אנשים שעלו על במת ההסטורי' של עם ישראל, שהיו בבחינת "ממוצע המפסיק", החל מכמה וכמה מישראל אשר על אף היותם תלמידי חכמים ומנהיגי עדה, בכל זאת לא האמינו בפנימיות התורה, ומקצתם אף נלחמו בנושאי דגלה, ובזה החלישו וקיררו את אמונתם של רבים מישראל בצדיקים ונשיאי הדורות, והפסיקו והרחיקו יהודים מעבודת ה' (כידוע לחוקרי דברי ימי ישראל)[8],

וכלה בדרגה השפלה הקיצונית ביותר, היינו חציצה וגורם מפריד בין ישראל לקב"ה עד כדי כפירה ועבודה זרה ממש (כדוגמת "אותו האיש" ושאר משיחי השקר שהיו בעולם) רח"ל.

ולכן ממוצע המפסיק הוא מושלל בתכלית, שגורם לניתוק – ובסופו של דבר לכפירה ח"ו באלקי ישראל, וכמ"ש הרמב"ם בעיקר החמישי מי"ג עיקרי האמונה[9], שאסור לשים ממוצע בינינו ובין השי"ת, שהכונה בזה היא כמובן ל"ממוצע המפסיק".

משה רבינו – ביטול להקב"ה

בעיקרון "ממוצע המחבר" הוא האדם הנבחר מאת השי"ת, ובלשון הרמב"ם[10] ה"נבחר מכל מין האדם", שהוא משה רבינו, וכמ"ש[11] "הבוחר בתורה ובמשה עבדו", והבחירה במשה היא מצד רצון העליון שלמעלה מטעם ודעת, ולא בגלל איזו מעלה או טעם כלשהו.

משה רבינו ה"ענו מאד מכל האדם"[12], בטל – מאמין ודבק בקב"ה בתכלית, שאינו מציאות נפרדת ח"ו לעצמו, אלא מאוחד לגמרי בקב"ה, ועם זאת הוא מאוחד עם כל אחד מישראל למטה, ובאמצעותם משפיע על כל העולם הזה.

כפי שהתבטא על עצמו: "ונחנו מה"[13] – ביטול בתכלית, וכמבואר לעיל בענין אמונת האחדות האמיתית, שאין עוד (שום מציאות) מלבדו. וביחד עם זה – "משה רבינו אוהב ישראל הי'"[14] עד כדי מסירות נפש בעד כל אחד מבנ"י ("ואם אין מחני נא מספרך")[15].

וכך[16] מבארים חז"ל[17] עה"פ[18] "תפילה למשה איש האלקים וגו'" מהו "איש האלקים": א"ר אבין מחציו ולמטה "איש" מחציו ולמעלה "האלקים". כלומר, בחיצוניותו והתלבשותו בעניני העולם (מחציו

ולמטה) – איש, ובפנימיותו ועצמיותו (מחציו ולמעלה) – הוא בטל ודבוק ומאוחד באלקים[19].

[יתר על כן: המשמעות הפנימית של "משה איש האלקים" (השם והתואר) היא ההתאחדות שבין "משה" לבין "איש אלקים". השם "משה" – "כי מן המים משיתיהו"[20], מורה על פנימיותו, כי בחינת "מים" הוא בחינת שם מ"ה ("ונחנו מה"), שהוא שם הוי' בעצמו שלמעלה מהאור האלקי המאיר בעולמות, והתואר "איש אלקים" – מורה על חיצוניותו המתלבשת בעניני העולם, "אלקים" בגימטריא (והתלבשות בענין) "הטבע"].

ועי"ז נעשית התקשרותו לנשמות ישראל שירדו למטה (בחינת נר"ן) כדי להעלות ולקשר את הנשמות ואת כל העולם אל עצמותו ית'. נמצא אפוא, שמשה רבינו הוא ה"ממוצע המחבר" את העולם עם הקב"ה ע"י נשמות ישראל.

"ויאמינו בה; ובמשה עבדו"

והנה כתיב[21] "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", כאשר יהודים מאמינים ודבקים במשה רבינו, עי"ז הם מאמינים ודבקים בקב"ה. ואיתא במכילתא[22]: בא זה ללמדך שכל מי שמאמין ברועה נאמן כאלו מאמין במאמר מי שאמר והי' העולם.

ולכאורה הוא תמוה, מהו "ויאמינו . . במשה עבדו" – היתכן שמאמינים באדם בשר ודם?! והרי "האדרת והאמונה (רק) לחי עולמים"![23] וביחוד דברי חז"ל במכילתא אינם מובנים, שקבעו שהאמונה בקב"ה היא אך ורק ע"י האמונה באיש משה.

אך ע"פ המבואר לעיל, שמשה רבינו לגודל ביטולו וענותנותו הריהו מאוחד בהשי"ת בתכלית, עד שגם גופו הגשמי בטל ומאוחד בה' –

לפיכך לא זו בלבד שמותר להאמין בו, הנה עוד זאת – חייבים להאמין בו, כי אין אפשרות להאמין בה' מבלי האמונה במשה, וזה גם הרצון והבחירה של ה' – שהאמונה בה' תהי' ע"י האמונה במשה, וכל

הדבק בו – דבק בקב"ה ומקיים רצונו. וכך מפורש בתורה[24]: "ויאמר ה' אל משה וגו' וגם בך יאמינו לעולם וגו'".

וכפרש"י עה"פ[25] "לאהבה את ה' אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" – "אפשר לומר כן, והלא אש אוכלה הוא? אלא הדבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו".

גילוי הקב"ה דרך גופו של משה

עד כמה דבק משה בהשי"ת – ניתן ללמוד ממה שאומר משה רבינו: "ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו' ונתתי עשב בשדך וגו'"[26], ואומר זאת בגוף ראשון "כמדבר בעדו", ולכאורה, האם משה הוא הנותן מטר הארץ ועשב בשדה?![27]

אלא אמחז"ל[28]: "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"! והיינו, שהשכינה מדברת לא רק מנשמתו של משה, אלא מגרונו הגשמי של משה, שאף הוא כלי לגילוי עצמות ומהות השכינה, כלומר, מהותו ועצמותו של הקב"ה מתגלה ומדבר אל בני ישראל ע"י משה רבינו.

וזה מש"כ "פנים בפנים דיבר ה' עמכם מתוך האש"[29]. ופרש"י שם: "פנים בפנים – אמר רבי ברכי': כך אמר משה, אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר, כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח, הרי המוכר עצמו מדבר עמכם". והיינו שע"י משה רבינו – הרי "המוכר" (הקב"ה) עצמו מדבר ומתגלה לבנ"י[30].

וכמ"ש בתניא פמ"ב "שבכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו עליו השלום ומתלבשין בגוף ובנפש של חכמי הדור עיני העדה", ומבאר כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שיל"ו[31], וזלה"ק: ועוד יותר בזה – שמדייק הסדר "בגוף ונפש" – שלא נאמר שההתלבשות בגוף היא לא באופן ישר, כ"א ע"י שמתלבשת מקודם בנפש החכמים, אלא בלא ממוצע דנפשם, וע"ד ודוגמת שהי' במשה, ניצוץ מרע"ה ישר בגוף החכם נובזה יומתק דקרי לי' משה – גם מצד הגוף. עכלה"ק.

פני האדון הוי' דא רשב"י

בזה יובן הביטוי "מהותו ועצמותו בגוף גשמי" – שנאמר ביחס למשה רבינו ואתפשטותא דילי' – כל רבי בדורו, והוא על יסוד הנאמר בזהר הקדוש[32] אודות רשב"י, עה"פ[33] "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' וגו'" (ושואל) "מאן פני אדון הוי'? (ומשיב): דא רבי שמעון בר יוחאי"! וכן בירושלמי[34] מבאר – "והוי' בהיכל קדשו דא ר' יצחק בר' לעזר בכנישתא מדרשא דקיסרין".

הרי במפורש נאמר שבשעה שר"י בר' לעזר יושב בבית מדרשו בקיסרי', הרי זהו הוי' בהיכל קודשו! והבאים להקביל פני רשב"י ברגל – מתראים עם "אדון ה' אלקי ישראל"!

ודעת לנבון נקל, שאין הכוונה במובאות הללו שמהותו ועצמותו של הקב"ה הוא גוף גשמי – חומר והגבלה ח"ו, שהרי ה' אינו גוף ואין לו דמות הגוף ח"ו כנ"ל, אלא הכוונה בזה כנ"ל שגם הגוף של רשב"י – קדוש וטהור עד שבטל במציאות בתכלית, ומאוחד בה' אלקי ישראל – מהותו ועצמותו ית'.

וזה בהתאם להמבואר לעיל[35] שה' הוא "אחד האמת" – שאין עוד מציאות מלבדו, וכל הנבראים בטלים ומאוחדים בעצמותו ית'.

וכך גם הביטוי "מהותו ועצמותו בגוף גשמי" שנאמר ביחס לרבי, דהיינו, שגם גופו הגשמי של הרבי קדוש וטהור עד כדי ביטול ודבקות מוחלטת במהותו ועצמותו של הקב"ה בכבודו ובעצמו.

וממילא ברור שגוף המאוחד במהות ועצמות א"ס ב"ה אינו מוכרח בהגבלותיו של החומר הנתפס בחמשת החושים שלנו, אלא ברצונו נתפס ונראה לעיני העם, וברצונו רואה ואינו נראה, הכל בהתאם לצרכי הנהגתו את העם בדרך המובילה בית א-ל – ועבודתו כנשיא הדור לקשר את העולם הנברא אל השי"ת.

שותף לקב"ה בבריאת העולם

ובזה יובן מה דאיתא[36] במדרש[37] עה"פ: "ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויצרך ישראל"[38]: "אמר הקב"ה לעולמו, עולמי עולמי, אומר לך מי בראך מי יצרך? – יעקב בראך, יעקב יצרך, ככתוב בוראך יעקב ויוצרך ישראל". ועד"ז[39] גם בספר בראשית: "ויקרא לו אל אלקי ישראל"[40], ופירש"י: "ורבותינו דרשו שהקב"ה קראו ליעקב אל"[41].

והכוונה בזה שיעקב אבינו דבק בקב"ה[42], ולכן הקב"ה בורא ומקיים את העולם בזכות ובשביל יעקב אבינו, שיוכל לעבוד בו את השי"ת כראוי, והרי זה כאילו יעקב הוא "בוראנו" כביכול, ובלשון חז"ל – "שותף לקב"ה במעשה בראשית"[43]. ובלשון חז"ל אודות אברהם אבינו[44]: "א"ל הקב"ה אני לא הי' שמי ניכר לבריותי והכרת אותי בבריותי מעלה אני עליך כאילו אתה שותף עמי בברייתו של עולם, הה"ד[45] קונה שמים וארץ".

ואע"פ שישראל הוזהרו על ה"שיתוף" – שלא לכבד ולא לשתף שם שמים בשום דבר – כמו שהוזהרו על ע"ז, אך היינו רק לגבי הכוכבים והמזלות שהם נבדלים ונפרדים מה', והכבוד וההשתעבדות להם גורע וממעיט מהכבוד הבלעדי שצריך לתת להקב"ה, אבל לגבי הצדיקים שהם דבקים ומאוחדים בהשי"ת – הרי זו מצוה לכבדם ולדבק בהם, כי כבודם הוא כבוד השי"ת[46] (ובמכל שכן ממה שנצטוינו[47] "כבד את אביך ואת אמך" להיותם שותפים לקב"ה ביצירת הולד – "ג' שותפים יש באדם – הקב"ה, ואביו ואמו")[48].

וכך גם נשיא הדור, שבזכותו ובשביל פעולותיו בהפצת היהדות – נברא ומתקיים העולם, וכמ"ש[49] "צדיק יסוד עולם", הריהו שותף לקב"ה בבריאה, וכבודו הוא כבוד הקב"ה.

וכדאיתא בגמרא[50]: דתניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמי' העמסוני הי' דורש כל את'ין שבתורה, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא"[51] פירש (שירא לרבות שום דבר להשוותו למורא המקום). אמרו לו תלמידיו: רבי כל את'ין שדרשת מה תהא עליהם? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ולימד "את ה' אלהיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים. והיינו שמשווה מורא וכבוד תלמידי חכמים למורא שמים.

ו"תלמיד חכם" – אינו מי שצבר ידע רב בשכל וחכמת התורה, שיודע לפלפל בה ולהפגין גאונות… אלא "תלמיד" – פרושו "מקבל", ו"תלמיד חכם" היינו, מי שמקבל מבחינת חכמה דאצילות – כ"ח מ"ה, שבטל ודבק בקב"ה[52].

נשיא הדור – תכלית הבריאה

וביתר דיוק ועומק הענין, כידוע למשכילים ומביני דבר[53], הנה התהוות הנברא היא מעצמותו ית', כי רק הוא – שמציאותו היא מעצמותו ואין שום עילה וסיבה קודמת לו ח"ו, יכול להוות יש – מאין ואפס שקדם לו. ולכאורה, מצד עצמותו ית' – אחדות פשוטה, המופשט בתכלית הפשיטות אפילו מגדר היותו מקור לבריאת הנבראים המוגבלים – מצד מציאותו האין סופית שהוא בלי גבול אמיתי – כיצד ומדוע יתהוו נבראים גבוליים ובריבוי כזה?

וההסבר לזה, כי אכן לא הי' העולם המוגבל נברא – אלמלא עלה ברצונו "להיות לו ית' דירה בתחתונים"[54], הנעשה ע"י התורה ומצוותי' – רצון ה' וחפצו האמיתי, שעלי' נאמר בזה"ק[55]: "אורייתא וקוב"ה כולא חד", והיא אחת מאופני יכולותיו של שלימות כוחו העצמי.

נמצא שהתורה והמצוות (רצונו וחכמתו ית') הם מקור וסיבת הבריאה[56], בבחינת "בוראנו" "יוצרנו" – כביכול – ואין זה סתירה ח"ו לאמת המוחלטת שההתהוות היא מעצמותו ית' (וכידוע הפירוש בחסידות[57] עה"פ[58] "ואהי' אצלו אמון"), כי התורה ועצמותו ית' הרי זה מציאות אחת – "אורייתא וקוב"ה כולא חד".

ומאחר שיעקב אבינו הוא בחינת התורה (בחי' תפארת) כמבואר בתורת החסידות, שלכן הוא בחיר האבות שהיתה מטתו שלימה, ועוד יותר מזה – כמעלת הנשמה על התורה, שהרי "ישראל קדמו" (לתורה)[59], לפיכך אומר עליו הקב"ה: "עולמי עולמי וכר' יעקב בראך יעקב יצרך וכו'".

וכך גם נשיאי ישראל, הם כמו יעקב אבינו (וכידוע[60] שנשי"א ראשי תיבות ניצוצו של יעקב אבינו) – שכל מהותו ומציאותו אינה אלא התממשות התורה ומצוותי', לפיכך למענו נברא העולם וממנו קיומו.

"מקום הארון אינו מן המדה"

ודוגמא לענין זה – שבנשיא הדור מאירה אחדות ה' – הוא "מקום הארון אינו מן המדה"[61], שהי' בקודש הקדשים, לפי שהקב"ה, שהוא "נמנע הנמנעות" – גבול ובלי גבול כאחד, בבחינת אין סוף האמיתי ממש, השרה שכינתו "בין בדי הארון"[62], לכן "מקום הארון" הגשמי – הוא עצמו "אינו מן המדה"[63], והארון – אינו מציאות נוספת ונפרדת ממציאות השי"ת – שאין סוף רק שורה עליו, אלא "מקום הארון" שהוא גבולי, הוא עצמו חלק מהאין סוף הבלתי בעל גבול, שהרי "אין דבר חוץ ממנו" ו"לית אתר פנוי מיני'".

וזאת על אף שהארון הי' ארון גשמי ולא מציאות רוחנית, כי באופן רוחני לא היו יכולים לקיים את המצוה "ועשו ארון עצי שיטים"[64] – מצוה המחייבת בגשמיות שגידרה הבסיסי הוא תפיסת מקום, ובכל זאת הארון לא תפס מקום גשמי, על אף היותו גשמי[65].

וע"י התגלות השכינה – בחינת א"ס ב"ה בין בדי הארון, נתחדש ונפעל בחינת "ושכנתי בתוכם"[66] – בתוך כל אחד מישראל.

וכך גם בדיוק, אנו חסידי חב"ד מאמינים שליובאוויטש שבליובאוויטש היא ירושלים שבזמן הגלות, ובית רבינו שבבבל הוא בית המקדש, והרבי מלך המשיח שיל"ו הוא ארון הברית[67] הניצב על

"אבן השתי'" ש"ממנה הושתת (כל) העולם (כולו)"[68], כי הוא צדיק יסוד עולם[69] שבו שורה ומתגלה מהותו ועצמותו ית'.

"עולמך תראה בחייך"

וכמו שיהי' לעתיד לבוא שתתגלה אחדות ה' האמיתית, שגם בכל העולם הגשמי יתגלה עצמותו ומהותו – שאין עוד מלבדו, "והי' ה' למלך על כל הארץ וגו'", "כל" – לא רק בכמות ושטח, אלא "כל" בבחינת מהות, היינו כל עצם מהות הארציות והחומר יהי' בטל ומאוחד בה'.

האמת היא שכן הוא גם עתה, שאין עוד מלבדו, אלא שעד התגלות הגאולה האמיתית והשלימה עדיין אין הנבראים מרגישים את האמת, ואילו משה רבינו ומלך המשיח, וכן כל הצדיקים שבבחינת "אתפשטותא דמשה" – חיים את הגאולה כבר מעתה.

ועל אף היותם בגלות ביחד עם בני ישראל, כי "עמו אנכי בצרה"[70] ו"גלו לאדום שכינה עמהם"[71] – שכינתא בגלותא, וכהניגון הידוע שהנשמה בירידתה לעולם זועקת ויי ויי… מכל מקום, הנשמות הגבוהות מצד עצמם – הרי הם רואים עולמם בחייהם, וכבר מעתה הם בטלים אל ה' בתכלית כמו שיהי' לעתיד לבוא, והם "למעלה מענין הגלות", כפתגם אדה"ז[72] "שלפני הנשמות הגבוהות . . לא נחרב הבית כלל".

אתפשטותא דמשה בכל דרא

בזהר הקדוש נאמר[73] "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", ואמרז"ל[74]: "אין דור שאין בו כמשה", שנאמר "וצדיק יסוד עולם"[75],

ובלשון כ"ק אדמו"ר מה"מ שיל"ו[76]: "עס מוז זיין א "משה" בכל דור ודור אין וועלכן ס'איז אנגעטאן נשמת משה" [= מוכרח להיות "משה" בכל דור ודור שבו מלובשת נשמת משה].

וכן בתניא פמ"ב[77]: "שבכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו עליו השלום ומתלבשין בגוף ובנפש של חכמי הדור עיני העדה ללמד דעת את העם ולידע גדולת ה' ולעבדו בלב ונפש".

ומאחר שענינו של משה רבינו – "ללמד דעת את העם" – דעת אלקית, מכאן שנשיא הדור שבכל דור, המלמד גדולת הוי' בבחינת חכמה בינה ודעת, הוא משה רבינו שבדור, בבחינת "ממוצע המחבר" (דעת – התחברות, מלשון "והאדם ידע את חוה")[78], וע"י האמונה בו וההתקשרות אליו בעבודת ה' – דבקים בקב"ה בביטול פנימי.

והטעם להתפשטות נשמת משה בכל דור, וכי לא די לנו במשה רבינו כפי שהי' בעת מתן תורה במדבר – שיחבר את בני ישראל לקב"ה לדורותיהם?

אלא משום שנתמעטו השנים ונתמעטו הדורות, ובכדי לקשר נשמות מדור ירוד יותר, ובכדי לברר ניצוצות נמוכים יותר, צריך משה רבינו להתפשט ולהתלבש בנשיא נוסף, המתאים בעוצמתו גם לדור הבא, שיוכל להתמודד עם המשימות הירודות, המתחדשות ועומדות לפניו בדור זה[79].

והיינו שמדור לדור צריך שנשיא הדור ירד ויתלבש בלבושים רבים ונמוכים יותר בכדי לברר את הבירורים האחרונים והנמוכים, ועם זאת צריך שנשיא הדור יגלה גילויים עצמיים יותר גדולים באין ערוך בכדי שיוכלו להאיר מטה מטה, עד שבדורנו הדור האחרון לגלות, מגלה נשיא דורנו מלך המשיח, את הגילויים של "עד הים האחרון"[80], וארז"ל[81]: "עד היום האחרון" – הגילוי דלעתיד לבוא.

הערות