ועתה נעבור לדון אודות הזיהוי וההכרזה שהרבי הוא הוא מלך המשיח – והוא חי וקיים ומהרה יגלה.

אך כדי לדון בענין המשיח, צריך לבאר תחילה כמה פרטים, וללכת לפי הסדר ההגיוני של הדברים, אף אם בחלקם הם ידועים מכבר ומוסכמים על הכל, מכל מקום כדאי לחזור ולפרטם, כי כולם מקשה אחת.

והם ארבעה ענינים: א שאכן יש משיח לישראל. ב שהרבי הוא המשיח. ג שהרבי מלך המשיח חי וקיים. ד שמצוה לפרסם שהרבי הוא המשיח.

משיח בישראל

בין שלשה עשר עיקרי האמונה שמונה הרמב"ם[1] כחובת האמונה של כל יהודי, נמנית האמונה: "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".

וכך כותב הרמב"ם[2]: היסוד השנים עשר [מעיקרי האמונה]: "ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא ולא יחשב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ולא ישים לו זמן ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו, וחכמים אומרים (סנהדרין צו, א) תיפח רוחן של מחשבי קיצין, ושיאמין שיהי' לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים ממשה רבינו ע"ה עד מלאכי ע"ה, ומי שהסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה, שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים, ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם הש"י ובדברי נביאיו".

וכך גם נפסקה ההלכה ברמב"ם[3]: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה, לממשלה הראשונה, ובונה המקדש וכו' ככל מצותה האמורה בתורה, וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו".

דברים אלו אינם סיפור דברים בעלמא אודות מעשי המשיח בעתיד – מבאר הרבי מה"מ שיל"ו[4], אלא קביעת הלכה בדבר הגדרת מהות האמונה במשיח, שחובתה היא בשניים: א להאמין בו. ב לחכות לביאתו.

להאמין בו

"להאמין בו" – היינו, להאמין שאכן יש משיח לישראל אשר ימלוך על כל העולם כולו ויתקן את כל העולם כולו במלכות שד-י, שכל העולם יתנהל "ככל מצותה האמורה בתורה"[5].

וכל מי שאינו מאמין באפשרות שכל מיליוני בני האדם הקיימים בעולם וכל אין-ספור היצורים – יעבדו את ה' ע"פ התורה שניתנה בסיני, וחושב שלאחר התדרדרות האנושות והמצב בעולם, אין הדבר אקטואלי, עכ"פ לא באופן מידי, ו"אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם"[6], "כי חזק הוא ממנו"[7] ח"ו (אל תיקרי ממנו כו'), הרי הוא כופר ח "ו – בתורה ובמשה רבינו.

וכי יתכן שהקב"ה ירצה ויתאוה להיות לו ית' דירה מושלמת בתחתונים, ויברא עולם למטרה זו, ולא יוכל להשיג את מבוקשו ח"ו?!

"להאמין בו" – היינו להאמין שהמשיח יביא את כל העולם כולו (!) להכרה ואמונה באמת האלקית – שהוא לבדו הוא ואפס זולתו, כי "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – אין עוד שום מציאות מלבדו, וכנ"ל בדבר עקרונות האמונה בה'.

האמונה בגאולה ע"י משיח היא, שאמת נצחית זו אכן תתגלה – כרצון ה', והגלות שהיא העלם והסתר האמת – תתבטל ממציאותה, עד שהחושך יהפך לאור.

"להאמין בו" – היינו, להאמין באדם המסוים הנבחר מאת ה' להיות המשיח, ובעיקר לקבל תורה מפיהו, ולקבל את מלכותו. וכל מי שאינו מאמין שישנו אדם אחד, שאע"פ שהוא יחיד – מכל מקום יש בכוחו למלוך על כל האנושות ("וקרקר כל בני שת"[8]) ולהדריכם בדרך ה' בקבלת עול מלכות שמים. מי שאינו מאמין בזה הריהו כופר בתורה ובמשה רבינו.

ומכלל הן אתה שומע לאו, שלא לתעות אחר מתחזה כל שהוא, משיח שקר, וכפסק הרמב"ם[9], שהמשיח צריך להיות "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה", שזה בא לשלול את משיחי השקר כמו הנוצרי, אשר חטאו הוגדר בגמרא מס' גיטין[10] – "המלעיג על דברי חכמים", והי' מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, וכן ש"צ והדומים לאלו – ימח שמם, שכפרו בתורה שבעל פה שנמסרה ע"י חכמי ישראל.

לחכות לביאתו

"לחכות לביאתו" – היינו לצפות בכליון עינים "עד מתי קץ הפלאות"[11], וכמו שאמרו חז"ל[12] שהאדם יחקר בעולם הבא האם ציפה לישועה.

כי מאחר שהישועה היא, כנ"ל, מלכות ה' בעולם – "ונגלה כבוד ה'", הרי שהציפי' לזה מורה על גודל האהבה לקב"ה, האמונה בו והחפץ להתגלות ה' בעולם, ומי שאינו משתוקק ומצפה למלכות ה', מגלה שאינו חפץ בה כל כך, גורם צער למעלה – אפילו אם בתוך לבו יודע שבסופו של דבר היא תתקיים, הריהו מואס במלכות ה'.

כ"ק אדמו"ר מה"מ שיל"ו מביא[13] את דברי החיד"א שמפרש את נוסח התפילה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח גו' כי לישועתך קיוינו כל היום גו'", שזהו נתינת טעם, כי בשכר הקיווי (לישועה) ראויים הם ישראל לגאולה ע"י צמח דוד – מלך המשיח [צמח בגימטריא מנחם], כי הקיווי עצמו הוא מצוה וביטוי לאמונה.

"כי לישועתך קיוינו", שני ענינים בזה: א "לישועתך" – הישועה שתבוא ממך (מהשי"ת). ב "לישועתך" – הישועה שתבוא לך (להשי"ת), שיתמלא רצונך.

הגאולה כהתגלות פנימיות התורה

תורת החסידות – פנימיות התורה, היא תורתו של הרבי מלך המשיח, והשגתינו בה היא מעין והתחלת ההתגלות האלקית שתהי' בזמן הגאולה האמיתית והשלמה.

בשם האריז"ל נכתב על המנהג לטעום ממאכלי שבת בערב שבת, כדי לעורר התיאבון והעונג בסעודת שבת, וכך גם בערב "יום שכולו שבת"[14] – הגאולה האמיתית והשלימה, שהיא התקופה העכשוית, צריך "לטעום" מ"מאכלי השבת" – תורתו של משיח – זוהי תורת החסידות, בכדי לעורר התאוה והתשוקה למשיח ותורתו, פנימיות התורה, ובכדי שתקלט בפנימיות נפש האדם בבוא עת הגאולה[15].

את זהות הגאולה האמיתית והשלימה כהתגלות פנימיות התורה – רזין דאורייתא ורזין דרזין, יודעים אנו מקדמת דנא. והיינו, שבגאולה השלימה יתגלו "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"[16] של התורה[17].

וכך נאמר בזהר הקדוש[18]: "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר כו' ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון בי' מן גלותא ברחמים ויתקיים בהון ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" עכ"ל.

הוה אומר, שהיציאה מהגלות תהי' ע"י התגלות פנימיות התורה. וכך גם נאמר למורנו הבעש"ט נ"ע, בעלייתו להיכל המשיח בשנת תק"ז, על שאלתו: "אימתי קאתי מר?" – נענה: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה"[19], לכשיפוצו מעיינות תורת החסידות – פנימיות התורה – חוצה.

הפצת המעיינות – היינו, החדרת אלקות לפנימיות נפש האדם, וכלשון הזהר[20]: "וכמה בני נשא לתתא יתפרנסון מהאי חבורא דילך, כד יתגלי לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא, ובגיני' וקראתם דרור בארץ וגו'", וכן "ההיא אמונה דלעילא יתזן ויתפרנס מיני' על ידך"[21] (ע"י משה[22]). שלימוד פנימיות התורה יהי' בדרך של "פרנסה" ו"מזון" לנפש, כלומר, בפנימיות – בחכמה בינה ודעת, בבחינת "ותורתך בתוך מעי"[23], ולא רק בדרך אמונה מקיפה בלבד.

אמנם מאחר שהתגלות פנימיות התורה נועדה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה, וכנ"ל בזהר, לכן הי' ספר הזהר וכל חכמת הקבלה גנוזים בימיהם, ולא ניתנה רשות לגלותם אלא רק לרשב"י וחבריו – יחידי סגולה[24], כי העולם לא הי' מוכן עדיין לגאולה השלימה – גילוי אור א"ס ב"ה, וגילויים אלו למי שאינו "כלי" מוכשר לקבלת האור – עלולים לתת יניקה וחיזוק למנגדים על הקדושה ולגרום נזק רוחני עצום[25].

ומכלל לאו אתה שומע הן, שבשנים יותר מאוחרות של "ב' אלפים ימות המשיח" – החלה תורת הקבלה (פנימיות התורה) להתגלות ולהתפשט כדי להביא את הגאולה, כאשר העולם החל להיות מוכשר לגאולה, וכנ"ל בזהר: "כד יתגלי לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא, ובגיני' וקראתם דרור בארץ וגו'".

ולפיכך, הנמנע עתה מלפרסם ולהפיץ עתה את פנימיות התורה – תורת החסידות – בטענה שבדורות הראשונים אסרו ללמוד פנימיות התורה ומסתמך על דברי חז"ל[26] עה"פ "כבשים ללבושיך"[27] – דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושיך, ו"כבוד אלקים הסתר דבר"[28], הרי זו תואנה שהוא מבקש – במגמה לעכב ולעצור את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י הרבי משיח צדקנו.

נתאר לעצמנו בגאולת מצרים כאשר גואל ראשון הביא תורה לישראל, כדי להמשיך ולגלות את השכינה מהרקיע לארץ, אם היו מי מבנ"י שלא היו מקבלים את התורה בטענה שגם האבות לא גילו את השכינה בארץ, והמצוות שקיימו האבות – רק "ריחות" היו – ודי לנו היות כאבותינו… וכו' וכו', הרי ברור ש"טענה" זו היתה נדחית על הסף, כי בלי ספק גם האבות שאפו – וגם פעלו – למען השכנת וגילוי השכינה בארץ, אלא שבימיהם עדיין לא הי' העולם מוכשר די הצורך, ולכן עסקו רק בהכנות לקראת הגילוי, וכידוע שאברהם אבינו החל את "ב' אלפים תורה", כשהמשיך את השכינה מרקיע ז' לו', וכן יצחק אבינו מרקיע ו' לה' וכו'[29].

וכך גם בימינו[30], שהאיסור שהי' בימיהם – לעסוק בפנימיות התורה, לא הי' איסור "חפצא" ח"ו – שחלק הנסתר שבתורה אסור בלימוד!… שהרי התורה כולה היא "מורשה קהילת יעקב", אלא שלעיתים אין תנאים מתאימים לתועלת הלימוד של חלק מסויים בתורה, וכשהגיע הזמן ובשלו התנאים – חזרנו ללמוד חלק זה שבתורה, ועי"ז נזכה להתגלות הגאולה אמיתית ושלימה ע"י הרבי משיח צדקנו.

הערות