הדיון החם ביותר כיום נסוב על מחירי המילקי בברלין והאם יש טעם לחיות במדינה על אף יוקר המחיה ותנאי הקיום הלא פשוטים או שהגיע זמן להתפזר ולמצוא איש את מקומו בעולם. הפולמוס הולך ומתגלגל ובאופן לא מקרי בכלל אנו מוצאים את עצמנו בלבו של חג הסוכות, חג שבו אנו מצווים לעזוב את הבית, הנוחות והמקום הקבוע שלנו, לצאת לדיור ארעי ולהעביר את אורחותינו לסוכה, במהלך כל שעות היום.

מעניין כי בחג הסוכות אנו מצווים, בכל ערב להזמין לסוכתנו, על ידי ברכה מיוחדת את ה"אושפיזין"- בארמית- אורחים. כל ערב אנו קוראים לאושפיז אחר להגיע ולשכון בסוכה, ולהשרות עליה ועלינו שפע וברכה.

מי הם האושפיזין?
אלו הם האבות הקדושים, אבות האומה : אברהם, יצחק ויעקב, יוסף משה אהרון ודוד.
וכך בכל יום מימות החג "מתארח" בסוכה אורח אחר מאבותינו ומביא עמו את התכונה הייחודית לו ולעם ישראל. אברהם, האושפיז הראשון,  אמון על מידת החסד. הוא ידוע כבעל הכנסת אורחים גדולה שעשה מסירות נפש אמיתית להכניס אורחים וגם בהיותו נימול בגיל 90 (!) ציפה קיווה והכניס אורחים לביתו. מעלתה של הכנסת אורחים גדולה מאוד ועל אחת כמה וכמה בסוכה. דווקא תחושת הארעיות מטשטשת הבדלים ויוצרת אחדות וחיבור ששום בית מפואר או צימר מפנק לא היו מעניקים.

למצוות הכנסת אורחים יש גם פן אחר, עמוק יותר שמלמד אותנו שיעור, שאין יותר רלוונטי ממנו כיום. מצוות הכנסת אורחים מבטאת את מהות עבודתנו בתקופת הגלות. משך כל תקופה זו, עד ימנו אנו, עם-ישראל נמצא במצב של 'אורח'. חז"ל המשילו את הגלות ל"בנים שגלו מעל שולחן אביהם". מקומו הטבעי והאמיתי של יהודי הוא להיות סמוך על שולחן אביו, הקב"ה, וממילא בזמן הגלות, יהודי נמצא שלא במקומו, והוא בבחינת 'אורח' במקום לא לו. אין זה משנה אם ההתארחות היא על סיר הבשר במדינות שבעות ועשירות או דווקא בצמצום ובדוחק במדינות עולם שלישי, ואין הבדל בין צמצום פיזי-גשמי, לצמצום נפשי ורוחני בו אין קיום למהות היהודית שבנו, התחושה נשארת אותו הדבר: גלות.

אם כן, מדוע יצר הקב"ה מצב גלותי כזה, שהופך את כל בני-ישראל ל'אורחים'? האם אנו באמת ראויים לאותה קללה שבגללה גם מי שכבר הגיע לארץ הקודש לא מוצא את מקומו כאן מסיבות שונות ומשונות ובוחר 'להתארח' במדינות לא לו?

התשובה היא שלגלות יש תפקיד חשוב עבורנו. לכאורה, הוטלנו לגלות בגלל חטא שנאת החינם שפשה בנו אך בפנימיות, אנו נצונים בה, בגלל המעלה המיוחדת של עבודת ה' בזמן הגלות. מעלה זו גדולה ויקרה כל-כך לקב"ה, עד שבגללה הגלה את בניו מעל שולחן אביהם והפכם ל'אורחים'. זהו פירוש מעמיק יותר למאמר חז"ל: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".

עד כדי כך חשובה עבודתנו הרוחנית דווקא בזמן הגלות ובחושך העבה שלה, עד שאמרו על כך חז"ל במסכת פסחים: "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות". כלומר, לא רק עונש אלא בכלל צדקה! כוונה חיובית לכתחילה. רצון ה' הוא, שהיהודים יחדירו את הקדושה האלוקית בכל מקום בעולם, ובכך יכינו אותו להיות 'דירה' לו יתברך בזמן הגאולה.

כמו שקבלן מגיע למקום מלא טרשים, חול ברזל ובטון, אינו מתמרמר על מר גורלנו ועל הסביבה הלא אסטטית בה הוא נמצא אלא אדרבא, אוסף הוא את חומרי הגלם היקרים שסביבו ומתחיל לבנות מהם בניין נאה ומפואר לזה ששכר אותו עבור כך, וכל רצונו הוא להוכיח כי הבחירה בו היתה נכונה וכי המבנה שיעמיד יותיר רושם עז על כל סביבותיו, כך גם אנחנו, הופצנו בכל קצוות תבל על מנת להאיר שם ולהביא את האור האלוקי גם לפינות החשוכות ביותר בעולם.

הבעש"ט, מייסד תורת החסידות והאושפיז החסידי הראשון, שבא עם אברהם אבינו לסוכה,אמר על הפסוק בתהילים "מה' מצעדי גבר כוננו"- שבכל מקום שיהודי נקלע אליו עליו לדעת, שאין הוא הולך לשם מעצמו, אלא הקב"ה הוא המוליכו לשם כדי למלא במקום זה תכלית אלוקית.

כלומר, יש לנו את האפשרות לקבול על מר גורלנו ועל יוקר המחיה וקשיי הפרנסה כאן, או בכל מקום אחר על פני הגלובוס. בכל מקום ימצא המיצר, הפיזי או הרוחני שיצר את הצעדנו. אך אם נתייחס לקיומנו בעולם כאל תהליך מובחן ומושגח, שיש לנו בו משימה אנו צריכים למלא אותה, אזי נהפוך מ'אורחים' ל'מארחים' שמכינים את העולם לקבלת פני שכינה לאורח הגדול וחשוב מכולם: משיח צדקנו, במהרה בימנו תיכף ומיד ממש!

(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר 'שלחן שבת', מעובד על-פי ליקוטי-שיחות כרך כט, עמ' 354)