איך לעורר את האהבה המסותרת?

לכל יהודי אף לקל שבקלים יש אהבה טבעית ומסותרת לה', היא בחינת החכמה שבנפש האלוקית בה שורה אור אין סוף ב"ה; וכשיהודי מגיע לידי נסיון בדבר אמונה, אז מתעוררת הנקודה היהודית הפנימית, היא האהבה הטבעית המסותרת, שממנה נובע הכח של היהודי למסור את נפשו על קידוש ה'. לעומת זאת בשאר עבירות, רוח שטות מעלימה את האהבה המסותרת ואומרת לאדם, שגם כשהוא עובר עבירה הוא נשאר ביהדותו.

אדמו"ר הזקן בא ללמדנו בפרקים הבאים איך להתבונן בדרך נכונה, ולהשתמש בכח אהבה טבעית זאת להימנע מעבירות בכלל – הן במצוות עשה והן במצוות לא תעשה. כשיהודי ילמד את מעלת הדביקות בה' בקיום מצוות ואת חומרת עניין העבירות שנפרד בגללן מה', ידע גם לעורר את כח מסירות הנפש בכל מצוה ומצוה. הדבר החשוב הראשון שיש להתבונן בו, הוא הדבר הידוע לכל, שכל התורה כולה ומצוותיה מסתעפים מהאמונה באחדות ה'. שכל התורה נכללת במצות אנכי ה' אלוקיך (שמות כ ב, דברים ה ו) – החובה להאמין בה', ובאזהרת: לא יהיה לך אלקים אחרים על פני (שמות כ ג, דברים ה ז) – האיסור לעבוד עבודה זרה. האמונה בה' היא היסוד והעיקר לכל מצוות עשה, ואיסור עבודה זרה הוא יסוד ועיקר למצוות לא תעשה. כלומר, שתי הדברות הראשונות הן מצוות כלליות הכוללות את כל התורה כולה, כי יש בהן קבלת עול מלכות שמים, לכן רק את שתי הדברות הראשונות שמענו מפי הקב"ה בעצמו. הדבור אנכי – מצות עשה כללית, הכוללת את כל רמ"ח מצוות עשה, שכל מצוות עשה קשורות במצות עשה של אמונה. והדבור לא יהיה – מצות לא תעשה כללית, הכוללת את כל שס"ה מצוות לא תעשה, שכל מצוות לא תעשה קשורות בלא תעשה של עבודה זרה. כלומר, כל מצות עשה היא פרט באנכי, כך שבכל קיום מצות עשה אדם מתקשר עם ה'. וכל מצות לא תעשה היא פרט בלא יהיה, כך שבכל עבירה על מצות לא תעשה הוא נפרד מה'.

לכן כשם שיהודי מוסר עצמו על מנת שלא לעבוד עבודה זרה, כשבא לנסיון בקידוש ה', כי הוא יודע שזה הקצה האחרון; כך הוא צריך לעורר ולנצל את תוקף האהבה הטבעית המסותרת ואת כח מסירות הנפש בכל מצוות התורה. מתוך ידיעה ברורה, כי בכל עבירה, אפילו קלה, הוא נעשה "יש", הנפרד מאחדות ה' ומדביקות בה', והוא כעובד עבודה זרה. ורק בגלל רוח השטות שלו, הוא חושב שכשעושה עבירה הוא עודנו ביהדותו.

אחדות ה'

העניין – שבכל מצות עשה מתאחדים עם ה', ובכל מצות לא תעשה נפרדים ממנו – מבואר בפרקים כ"ג וכ"ד על יסוד המבואר כאן. שכאן מקדים ומבאר היטב את עניין ומהות אחדות ה'; כי עניין אחדות ה' אינו רק שיש בורא אחד, אלא שאין דבר שחוץ ממנו, והכל בטל ומיוחד עמו; ועל ידי תורה ומצוות מסירים את ההסתר ומתאחדים לגמרי עם ה' (פכ"ג), ואם עוברים עבירה, שהיא נגד רצון ה', נעשים נפרדים ממנו לגמרי (פכ"ד). כלומר, הקב"ה הוא יחיד ומיוחד לפני הבריאה ואחריה בשוה, הבריאה לא שינתה דבר באחדות ה', מכיון שהעולם אינו תופס מקום לגביו, דכולא קמיה כלא חשיב – כל הנבראים חשובים לאין ואפס לפניו. ה' יחיד ומיוחד. הוא יחיד בעצם שאינו כלול מפרטים; וגם אין שני לו – אין עוד מציאות זולתו. והוא מיוחד מצד הנבראים שמכירים שאפס זולתו – אלוקות זה הכל. עבור הקב"ה העולמות כאילו אינם. כי מהות העולמות הוא דבר ה'! וכמו שאומר הפייטן: וכל מאמינים שהוא לבדו הוא (בפיוט של יום כפור) – אף שברא עולמות, הוא כמו קודם שנברא העולם, שגם לאחר שנברא העולם, אין שום דבר חוץ ממנו. וכמו שאומרים בתפילה: אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם (תפילת שחרית) – המלה הוא מדגישה שלא חל שום שינוי לא בעצמותו ולא באחדותו. וכמו שכתוב: אני הוי' לא שניתי (מלאכי ג ו). וכפי שמתבארת האמונה, שה' אחד, בקצרה ובאריכות ב"שער היחוד והאמונה".

אדמו"ר הזקן מדגיש, שאף בריאת העולמות העליונים לא פעלו בו שום שינוי, שלא נחשוב שזה דומה לאדם, שאמנם בדבורו אין נפשו נתפסת כל כך, אך כן נתפסת במחשבתו ובחכמתו, אצל הקב"ה אין הדבר כן. הן עולמות תחתונים שנבראו על ידי "דבור" והן עולמות עליונים שנבראו על ידי "מחשבה" אינם נתפסים אצל הקב"ה כלל.

ואכן לא חל שום שינוי אצל הקב"ה בבריאת העולם לא בעצמותו ולא באחדותו, בין "קודם היבראם" לבין "אחר שבראם".

קודם היבראם – מהלשון הסבילה (הפסיבית): משנברא, עד שנברא (תפילת שחרית), קודם הבראם, יהללו את שם הוי' כי הוא צוה ונבראו (תהלים קמח ה) – למדים שהתהוות העולמות הם ברצונו ובבחירתו ית' בבחינת שם הוי', אולם בדרך ממילא ללא התעסקות. וזוהי הבחינה העליונה שבבריאה מבחינת ה"סובב".

אחר שבראם – הלשון הפעילה (האקטיבית) שבפסוקים: בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (בראשית א א) ואחר שבראם מתיחסת לשם "אלקים". התהוות המורה על כח הפועל בנפעל בבחינות התחתונות שבבריאה מבחינת ה"ממלא", שבכך היתה "התלבשות" ו"התעסקות".

וההדגשה היא שאפילו בין לפני ההתהוות הדקה ביותר לבין הבחינה התחתונה ביותר באלוקות, שממנה היתה ה"התלבשות" וה"התעסקות". גם אז לא השתנה כלום אצל הקב"ה לא בעצמותו ולא באחדותו.

נשאלת התמיהה והשאלה: מה פירוש: אני הוי' לא שניתי (מלאכי ג ו)? מה פירוש שאין שום שינוי? הרי ה' ברא עולמות, והתורה אומרת: בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (בראשית א א), שברא את העולם מאפס מוחלט למציאות גשמית ממש. ועוד, שרבותינו נשיאינו מוכיחים שיש מציאות לעולמות, העולמות אינם דמיון, הלוא מצוות התורה קשורות למציאות העולמות: תפילין, ציצית, אתרוג וכד'. ובקיום המצוות יהודי לוקח חפץ גשמי והופך אותו לחפץ של קדושה, הרי זה דבר ממשי ביותר. וגנב אינו יכול לטעון בבית דין שלא גנב כי אין מציאות…

התשובה לשאלה זו מתחלקת לשנים:

בפרקנו (פרק כ) מסביר אדמו"ר הזקן, שלעולמות ולנבראים, ואפילו למקורם הוא דבר ה', אין שום ערך ומציאות לגבי הקב"ה עצמו, לכן אין שום הבדל בין קודם שבראם בין לאחר שבראם. אבל עדיין קשה, הרי הם נמצאים, אף שאינם חשובים כלום, והאם אין זה שינוי, ח"ו? והתשובה היא כמו שכתוב בפרק כא, שהנבראים בטלים במציאות בתכלית, כי גם הדבור העליון שלגביו יש בדקות דדקות תפיסת מקום כלשהי לנבראים – גם הדבור העליון, (שכל העולמות והנבראים בטלים לו) – מיוחד בתכלית היחוד בעצמותו ית', דוגמת זיו השמש בשמש (שער היחוד והאמונה פ"ג). ויותר מזה, ביטול הדבור העליון ויחודו הוא כביטול הספירות ויחודן (שער היחוד והאמונה פ"י) וכאותיות המיוחדות בנפש, שהן דבר אחד עם הנפש (כפי שיבואר כאן), כך שכל מציאות העולמות והנבראים היא מציאות הדבור העליון הבטל למקורו.

היינו, לגבי הקב"ה הבריאה אינה קיימת כלל, שהוא לבדו הוא יחיד ומיוחד בדיוק כמו קודם שנבראו העולמות, ולא חל שום שינוי באחדותו. אין שום מציאות נפרדת ממנו, שהכל בטל אליו במציאות. משום דכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש. אם כי כלא חשיב בכף הדמיון, כי הרי העולם בהרגשתו קיים, ומכיון שזהו רצון ה' שירגיש כך, לכן העולם מציאות, שיש בו דומם, צומח, חי ומדבר. אלא כי א-ל דעות ה' (שמואל א ב ג) – יש דעת תחתון ויש דעת עליון. בדעת תחתון (הדעה התחתונה) של הנבראים – ה' ברא יש מאין. העולם "יש" והאלוקות מבחינת "אין" – שאינו מושג. ואילו בדעת עליון (הדעה העליונה) לפני ה' – הלמעלה הוא ה"יש האמיתי", וכל מה שלמטה כלא חשיב – הוא "אין" ויותר מזה "אפס" (ביטול מוחלט). וכמו זיו השמש – שבחוץ הוא "אין" ובתוך כדור השמש הוא "אפס". (כאן מדובר ב"דעת עליון" בלבד!). אמנם העניין קשה ביותר להבנה והשגה בשכלנו הדל. לנו אין הבנה והשגה מוחלטת בזה, שלמעלה ה"יש האמיתי" ולמטה ה"אין". קשה לנו להבין ולתפוס, שמה שנראה בעינינו בראיה חושיית הוא אין ואפס, אבל האמת המוחלטת כלפי הקב"ה היא אכן כך. ואנו מאמינים שכך הוא. וגם אם איננו מבינים לגמרי, אנחנו מודים בכך בבחינת הודאה – הסכמה, ובבחינת ביטול – הכנעה. וכפי שאנו אומרים: מודים אנחנו לך (תפילת שמונה עשרה). [אם כי חסידות חב"ד לוקחת עניינים שמעל השכל ומורידה אותם להבנה והשגה אנושית במדת האפשר].

חיות הנבראים משולה לדבור

ההסבר לכך שאין שום תפיסת מקום לעולמות הוא, כי העולם נברא בדבור ומהות העולמות הוא דבר ה' ורוח פיו המלובש בעולמות ובנבראים. וכמו שכתוב בספר יצירה, הדבור האלוקי הוא מבנה של צירופים, הגבלות וצמצומים המחלקים את הבריאה לריבוי פרטים עד אין קץ והוא חיותם וקיומם גם לאחר שנברא העולם (וראה שער היחוד והאמונה פ"א, פי"א ופי"ב). כלומר, בריאת העולם אינה דומה ליצירת כלי על ידי אומן, שהכלי יכול להישאר בצורתו ותבניתו גם כשהוא נפרד מן האומן (ראה שער היחוד והאמונה פ"ב). העולם שנברא "יש" מ"אין", נברא כל רגע מחדש בדבר ה' ורוח פיו, ולולא הכח האלוקי המהוה ומחיה אותו כל הזמן, היה העולם חוזר להיות אין ואפס ממש (ראה שער היחוד והאמונה פרקים א וב). דבר ה' הוא אות אחת משמו, היא האות ה"א, כמו שכתוב: בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תהלים לג ו), ועשרה מאמרות, כמו שכתוב: בעשרה מאמרות נברא העולם. כלומר, דבור אחד של ה' בכללות או עשרה מאמרות בפרטות מהוים ומחיים את העולם בכל רגע ורגע. כמו שכתוב: לעולם ה' דברך נצב בשמים (תהלים קיט פט), שאותיות יהי רקיע (בראשית א ו) נצבות לעולם בתוך הרקיע וכיו"ב; שאם לא כן, אם לא יהיה כח הפועל בנפעל תמיד, יחזרו אותיות אלו למקורן וכל העולם יהיה אין ואפס. דהיינו, הנבראים בטלים לדבר ה', כי אין להם מציאות לעצמם, ורק החיות האלוקית, היא דבר ה', המלובשת בנבראים, מחיה ומקיימת אותם כל הזמן. כלומר, שכל מציאותם היא דבר ה'. וכמשל הזורק אבן כלפי מעלה, דבר המנוגד לטבע האבן, שאז "התעופפות" האבן כלפי מעלה היא אך ורק בכח יד האדם הזורק, ולא שחל איזה שינוי בטבע האבן מצד עצמה. כך מציאות העולמות היא רק בדבר ה', ואילו מצד עצמם אין להם מציאות כלל. והנבראים נמצאים בתוך דבר ה' ובטלים לו במציאות כל הזמן, כמו זיו השמש בתוך השמש, הבטל לשמש. לכן ברור שאין העולם מציאות נוספת ח"ו. זוהי האמונה באחדות ה' המוחלטת, שאין דבר שחוץ ממנו ואין עוד מלבדו ממש (ראה שער היחוד והאמונה פ"ג ופ"ו).

אולם עדיין נשאלת השאלה (כאמור לעיל), איך אפשר לומר שהכל אין ואפס, והרי ישנה מציאות דבר ה', שעניינו לברוא עולמות! ומצד זה לכאורה יש מציאות לעולמות, וכמו שמפרש אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה (פרק יא), כי אין הדיבור האלוקי כמו הספירות, כי עניין הדבור הוא שיהיו נבראים. לכן אדמו"ר הזקן מחדש כאן, שגם הדבור אינו תופס מקום לגבי הקב"ה, לכן אין שום תפיסת מקום לנבראים. יותר מזה, בפרק כא יסביר, שגם הדבור עצמו בטל למקורו ומיוחד בו בתכלית כל הזמן. שבעצם גם המאמרות, היינו, "הדבור האלוקי", מיוחדים במקורם ביחוד נפלא. שדבר ה' ורוח פיו ית' מיוחדים במהותו ועצמותו ית' (וכמבואר בשער היחוד והאמונה סוף פ"ו, פ"ח ופי"א). היינו, דבר ה' בטל למקורו, שהוא דרגה נעלית באלוקות, ושם העולמות אינם תופסים מקום כלל. דבר זה שולל את מציאות הנבראים. היינו, מכיון שדבר ה' בטל ומיוחד במקורו, לכן אין הנבראים תופסים מקום, ואין להם מציאות. ורק בגלל ההסתר נרגשת מציאות הנבראים, ובתורה ומצוות אין הסתר. עניין זה מבאר את מעלת התורה והמצוות, שבהן אין הסתר פנים, ועל כן נעשה בהן תכלית היחוד (כדלהלן פרק כג). לכן צריך לעורר את כח המסירות נפש בכל מצוה ומצוה.   

ומבשרי אחזה אלוקה – משל לכך מנפש האדם: דבר ה' בטל לגבי מקורו כמו דבור האדם (הלבוש האמצעי של הנפש) לגבי הנפש. כשם שדבור אחד של אדם אינו חשוב מאומה, לגבי כל הגורמים הנפשיים שדבור זה נמשך מהם, היינו: כח הדבור – שיכול לדבר דבורים לאין קץ, המחשבה – הקשורה יותר עם הנפש, שממנה נמשכים הדבורים, והיא חיותם. וכל שכן לגבי עצמות הנפש, שהן עשר כחות הנפש, שהם הרבה למעלה מהלבושים, שמהם נמשכו אותיות מחשבה זו, המלובשת בדבור שמדבר. כי גם המחשבה היא בחינת אותיות, רק שהן רוחניות ודקות, אך עשר בחינות הנפש הן שרש ומקור המחשבה. כך בנמשל, דבור אחד, או אפילו עשרה מאמרות שבהם נברא העולם אינם חשובים מאומה לגבי הבורא בעצמו.

ולתוספת ביאור – כ"ב אותיות שבדיבור האדם, מקורן בנפש ולא בה"א מוצאות הפה, כי אין הדבור ככלי נגינה. אין הדבור יוצא מהפה באופן טבעי או על פי שכל. האותיות היוצאות בגרון, בשפתיים, בחיך, בשיניים ובלשון (ה' מוצאות הפה) מגיעות למוצאותיהן מהנפש. דהיינו, הדבור מתחיל מהנפש ומכחות הנפש – השכל והמדות. [כחות הנפש אינן הנפש עצמה, אלא שלגבי לבושי הנפש: מחשבה, דבור ומעשה, הן נקראות מהות ועצמות הנפש]. שרש המחשבה היא בחב"ד שבנפש, ומקור המחשבה הוא במדות שבלב. אותיות המחשבה – הלבוש הפנימי של הנפש – נמשכות מעשר בחינות הנפש, אף שאין בעשר בחינות הנפש בחינת אותיות, וגם בשרש ומקור המחשבה, מחשבה עילאה, אין בחינת אותיות עדיין, ראשית האותיות הוא במחשבה תתאה. ומהמחשבה נמשך כח הדבור, הכח האמצעי של הנפש, ומכח הדבור נמשך הדבור בעצמו. לכן דבור אחד של אדם הוא כאין לגבי הנפש ואפילו לגבי כח הדבור, שכח הדבור בלתי מוגבל מצד עצמו – כי בכח הדבור יכולים להיות דבורים לאין קץ. ודבור אחד אינו פועל שינוי במדבר, ואף אינו מחליש את כח הדבור ואינו פועל בו שינוי; כי מאחר שהדבור הוא רק הארה חיצונית מהנפש, אין הוא משפיע על הנפש. מכאן שיש ריחוק עצם עצום בין מחשבה לדבור. שאם הדבור לא חשוב מאומה לגבי כח הדבור, רק בכמותו, הרי שלגבי המחשבה, ובעיקר לגבי השכל והמדות אינו חשוב מאומה גם באיכותו, כי שם אין אותיות כלל.

[בניגוד לכח הדבור שממנו יכולים להיות דבורים לאין קץ – בכלי הדבור הגשמיים שבגוף, שכח הדבור מלובש בהם, יכולה להיות הגבלה או קלקול, אצל חולה, זקן או אילם, כך שכלי הדבור אינם פוגמים באותיות המושרשות בנפש, וכח הדבור קיים. לכן גם אילם יכול להוליד בן שאין לו בעיה בדבור. כי לאב האילם יש כח הדבור, ויכול להעבירם לבנו. וגם אם אילם יבוא בגלגול בגוף אחר לא תהיה לו בעיה בדבור. דבר זה ממחיש את ריחוק הערך בין הדבור הקשור בכלי הדבור לבין כח הדבור, כל שכן לבין הנפש].

וכך כל העולמות הם דבר ה' ורוח פיו, ואם בטל הסיבה (רוח פיו) בטל המסובב (העולמות), היינו, אם חלילה הקב"ה מפסיק את דבורו המחיה את העולמות לרגע אחד, העולמות חוזרים להיות אין ואפס כמו קודם שנבראו. ומכיון שדבר ה' בטל לגמרי למקורו, הרי שכל הנבראים, שכל מציאותם היא דבר ה', בטלים בתכלית.

סיכום סדר השתלשלות הדבור  

סדר השתלשלות הדבור הוא כך:  רעיון מופיע במוח – בחכמה, בשכל, בידיעה באופן כללי, כגון: ללמוד איזו חכמה, או לאכול מאכל ערב. ונראה שזה טוב וכדאי. ואז נופלת חמדה בלב – התעוררות כללית. ומהלב חוזר למוח אל המחשבה (לא אל כל כחות השכל), ורוצה להוציא את זה לפועל, ואז נולדות האותיות במחשבה, ומהמחשבה נמשך הדבור, הוא הגילוי שבא על ידי אותיות. שהאותיות הן מלשון אתא בוקר – המשכה והתגלות. כלומר, יש אותיות מורגשות ומוחשיות ממש – דבור, ויש אותיות דקות בלתי מורגשות כל כך – מחשבה, שהיא ראשית ומקור לאותיות המורגשות. למעלה ממחשבה ודבור יש חפץ ורצון פשוט שקשור במדות. ויש בזה שתי דרגות: מדות ושכל. המדות הן חסד וגבורה, חמדה ורצון פשוט, נטיה לדבר, ואין זה בא בגילוי ובמורגש באותיות של הגדרה. ורק כשבא מהלב למוח, והוא מתחיל להרהר בדבר נולדות אותיות המחשבה בציור.

ולסיכום, יש ארבע דרגות מעל הדבור הבודד: כח הדבור, מחשבה, מדות ושכל. ההבדל בין דבור בודד לכח הדבור הוא הבדל שבין גבול לבלי גבול, אם כי הבדל כמותי. ואילו ההבדל בין כח הדבור לבין מחשבה הוא הבדל מהותי ואיכותי. דבור ומחשבה הם לבושים, מדות ושכל הם מהות הנפש, כך שדבור אחד אינו תופס מקום. כך בנמשל דבור אחד של ה' לא פועל שום שינוי. כלומר, המשל מנפש האדם ממחיש את העדר תפיסת מקום העולמות לגבי הקב"ה. כמו שבאדם התחתון יש העדר תפיסת מקום לדבור אחד, כך כל העולמות והנבראים, יצירתם, חיותם וקיומם בא מדבור אחד, וליתר דיוק, מאות אחת של ה'. כמו שכתוב: בי-ה ה' צור עולמים (ישעיהו כו ד) – בה"א נברא העולם הזה ביו"ד נברא העולם הבא. שני העולמות נבראו רק בשתי אותיות, לכן אין להם ערך וחשיבות כלל לגבי אין סוף ב"ה.

חובת האמונה באחדות ה' בימינו

עניין עמוק זה בהבנת אחדות ה' נתגלה בדורות האחרונים בפנימיות התורה, וזה מחייב את כולנו ללמוד את זה ולהאמין בזה, וכפי שאומר הרבי מה"מ בליקוטי שיחות:

והנה כשם שהוא לעניין גילוי אחדות ה' במתן תורה. שעל ידי זה נשלל עניין השיתוף… על דרך זה הוא אחר מתן תורה, שבעניין אחדות ה' גופא נתגלה בפנימיות התורה אופן עמוק יותר באחדותו יתברך… [ובזה גופא, במשך הדורות, מתגלים מזמן לזמן בפנימיות התורה אופנים עמוקים יותר בהבנת עניין אחדות ה' בדקות יותר]. ואף על פי שקודם שנתגלתה הבנה זו באחדות ה' לא שייך לומר שהעדר הידיעה בזה הוא עניין של חסרון ופגם ח"ו וח"ו, מכל מקום, לאחרי שכבר נתגלו בעולם ביאורים אלה בפירוש האמיתי דאחדות ה', הרי מי שאינו לומד ומאמין בהם הרי זה פגם באמונה בה', והרי זה בדקות דדקות עניין של כפירה באחדות ה'.

ועל דרך שמצינו ברמב"ם שפסק להלכה ד"האומר שיש שם רבון אחד, אבל שהוא בעל גוף ובעל תמונה" הרי הוא מין, והראב"ד השיג… והסברת שיטת הרמב"ם, דאף על פי שהיו "גדולים וטובים", שסברו שהקב"ה הוא "גוף ובעל תמונה", וח"ו לקרותם בשם "מין", מכל מקום לאחר שנתגלו ונתפרסמו הביאורים וכו' בספרי גדולי ישראל, שאי אפשר לומר כן ושזהו בסתירה לאחדות ה' (כמו שביאר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה), אם כן מעתה הסובר כן מפני משמעות פשוטי המקראות או ממה שראה בדברי אגדות, הרי הוא בגדר "מין".

ועל דרך זה הוא בענייננו, דלאחרי שנתגלה בפנימיות התורה הפירוש האמיתי באחדות ה', אשר אין שום מציאות בלעדו ית', הרי מי שאינו מאמין בזה הרי זה בדקות דדקות עניין של כפירה באחדותו ית'. וכנ"ל – שאין שום ראיה מזה שבדורות שלפני גילוי פנימיות התורה לא היה ידוע פירוש זה באחדות ה', ואם כן אפשר שאמונה בה' יכולה להיות בשלימות גם בלי ידיעה זו באחדות ה', כי לפני התגלות זו בעולם אין בהעדר ידיעה זו שום פגם ח"ו. אבל לאידך, כאשר "הכל עשה יפה בעתו" ונתגלתה פנימיות התורה, כולל גם האופנים העמוקים שבהבנת אחדותו ית', ההולכים ומתגלים מדור לדור, הרי זה חוב על כל אחד ואחד מישראל ללמוד עניינים אלו ולהאמין בהם (שיחת הרבי, כ"ק אד"ש מה"מ, ליקוטי שיחות חלק ל"ה עמ' 28).