נר ה' נשמת אדם

פרק זה ממשיך להסביר את עניין האהבה המסותרת הקיימת אצל היהודי בחכמה שבנפשו שהיא עצם מהותו. היא הרצון העצמי והפנימי של היהודי להידבק בה', עד שמוכן למסור נפשו, אם רוצים להפרידו מה', חס ושלום. הרצון העצמי והפנימי של הנפש האלוקית לדבוק בה' דומה לאור הנר שמתנענע למעלה בטבעו תמיד. ועל זה אומר הפסוק: נר ה' נשמת אדם (משלי כ כז). והמדרש מפרש את המלה אדם על פי הפסוק: ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד לא) – אתם קרויים אדם, ואין העובדי כוכבים קרויים אדם (יבמות סא א). יהודים נקראים "אדם" בזכות נשמתם, ששרש נשמתם מבחינת אדם העליון שעל הכסא (שערי אורה יז א), בזכות שכלם, שמסוגל לקלוט ענייני קדושה, ונרגשת בו הפלאה רוחנית (סה"מ ה'תש"ב 105) ובזכות גופם שנולדים בטהרה (סה"מ ה'תש"ג 162), שהם קומה שלמה אחת, שמתכללים יחד ומשלימים זה את זה (סה"מ ה'תש"ב 15). ונשמתו של כל יהודי היא ה"נר" המאיר באמצעות התורה והמצוות, כמו שכתוב: נר מצוה ותורה אור (משלי ו כג). אור המאיר לא רק את האדם עצמו, אלא את העולם כלו. כמו שנרות המנורה בבית המקדש לא נועדו להאיר את המשכן, שאין הקב"ה זקוק לאורה של המנורה, אלא להאיר את העולם כלו.

אור האש הנאחז בפתילה חפץ בטבעו להיפרד מהפתילה ולחזור למקורו ולהידבק ולהיכלל בשרשו למעלה ביסוד האש. כך נשמת ישראל שואפת להידבק בה' שהוא מקורה, כנשמת אור הנר שמתנענע למעלה בטבעו תמיד כי שואף להידבק במקורו. עניין זה מיוחד לנשמות ישראל והוא בניגוד לרוב הנבראים שמציאותם קיימת בפני עצמה, ולא מרגישים צורך והכרח להידבק למקורם.

שרש האש הוא ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח. לפי הרמב"ם יש תשעה גלגלים המקיפים את כדור הארץ, שבהם קבועים השמש הירח והכוכבים. גלגלים אלה סובבים סביב כדור הארץ ובהילוכם מסובבים את גרמי השמים סביב כדור הארץ. מתוכם גלגל הירח, בו קבוע הירח, הוא הקרוב ביותר לארץ. למטה מגלגל הירח נמצאים ארבעת היסודות: אש, רוח, מים ועפר בטהרתם זה מתחת לזה, ורק בגלל חסד ה' שרוקע הארץ על המים (תהלים קלו ו) כדי שתיראה היבשה, אין המים מקיפים את כל כדור הארץ. ארבעת היסודות מקבילים לארבע דרגות החיות שבעולם: מדבר, חי, צומח ודומם כשיסוד האש הגבוה מכולם מקביל למדבר וכו'. כל יסוד מהיסודות שאנו מכירים מורכב מכל ארבעת היסודות.

שרש האש היסודי הוא רוחני כאויר דק בלי משקל ובלתי נתפס, ולכן אין הוא נראה במציאות כאש. גם הרוח הוא יסוד רוחני כאש, לכן יש להם עליה בטבע. בניגוד למים ועפר שהם יסודות גשמיים, ולכן יש להם ירידה בטבע. על כל פנים, יסוד האש הוא נעלה מכל היסודות.

לא רק האש עצמה שהיא חומר (אף שהוא רוחני ודק), רוצה לחזור למקורה ושרשה, אלא גם ויותר מזה אור האש – רוחניות האש – שהוא רוחני, פשוט, בלי גבול ולמעלה מגדר והגדרה, למעלה מגבול גשמי או רוחני רוצה לחזור למציאותו הפשוטה, הרוחנית והאמיתית, מאחר שכל הקשר שלו לפתילה הוא בעל כרחו. [היות ואור האש רוחני פשוט ובלי גבול, אפשר להדליק מנר אחד הרבה נרות ולא חסר בנר כלום].

תופעה זו של אש הנר השואפת לעלות להידבק ולהיכלל ביסוד האש הכללי, ועל ידי זה תינתק מהפתילה ותעלה למעלה להיכלל בשרשה, יסוד האש הכללי, ואז תכבה ולא תאיר למטה, היא תופעה מדהימה ומפליאה, שהרי כל דבר חפץ בקיומו. אין הדבר דומה לשרגא בטיהרא – נר בצהרים. כי אמנם אש הנר לאור היום אינה נראית כלל בגלל אור היום, אך הביטול הוא רק ב"התפשטות" האור. למעשה, אור הנר נשאר רק שאין רואים אותו. ואילו כאן מדובר במציאות אור האש המתבטל בשרשו; אמנם האש נמצאת שם, אך לא כמציאות פרטית אלא נכללת במציאות הכללית. ואף שבדרך כלל שום דבר אינו חפץ להיבטל במציאות, זה טבע אור הנר, שהוא רוחני ופשוט ורוצה להיות מה שהוא.

וכמו במשל, שהאש חפצה בטבעה להיפרד מהפתילה, כך בנמשל, נשמת האדם, הממלאה את הגוף, רוצה להיפרד מהגוף ולהידבק בשרשה בה', שהוא חיי החיים – המחיה את החיים. נשמת האדם, משנבראה והתלבשה בגוף הפכה ל"יש" ו""נברא", ומוכנה להתבטל לגמרי ולהיות אין ואפס, על מנת לדבוק בה' (סה"מ תשי"א 32, תש"ה 9). ואי אפשר לומר שלא ישאר ממנה מאומה, שהרי המהות האמיתית שלה היא, שהיא מתאחדת עם שרשה, אלא שלא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון כפי שהן בגופה. היינו, כל ענייניה הגשמיים והרוחניים הכוללים את רצונה שמעל לטעם ודעת (=עצמותה – החיה שבנפש) ואת שכלה ורגשותיה שעל פי טעם ודעת (=מהותה – הנר"ן שבנפש) יתבטלו למען ה"דביקות" בה'.

עניין ביטול הנשמה הוא עניין ה"רצוא" של הנשמה. אם כי מיד לאחרי ה"רצוא" בא ה"שוב", שהרי בעל כרחך אתה חי (אבות ד כב) – אין הנשמה מתנתקת מן הגוף, כי נשמה ירדה לעולם לעשות לה' דירה בתחתונים.

ולתוספת ביאור – עניין ה"רצוא", היינו, ביטול הנשמה והתכללותה במקורה ושרשה, אינו כליון חס ושלום, להיפך הוא החיות האמיתית של הנבראים, וכמו שמסביר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, שהביטול של נשמות ישראל הוא דוקא חיות, והיא שלימות מציאותם שעיקר החיות היא הביטול. וכמו האש שבערה בסנה ואף על פי כן, והסנה איננו אוכל (שמות ג ב) וכמו שכתוב: ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד), וכמו כן: יראת ה' תוסיף ימים (משלי י כז). כי ה"יש" של קליפת נוגה הוא דבר זר לגמרי, שאינו יכול ליכלל בבחינת מלכות, כי אם על ידי ביטול מהותו, שהקליפה הולכת וכלה – האש מכלה את הקליפה ואינה מכלה את הקדושה (ראה ליקוטי תורה פרשת שלח עמ' 90 , ודרך מצוותיך עמ' 32). וזהו שאומר הרבי מה"מ שיל"ו: תורת החסידות היא בחינת פנימיות עתיק. וזהו שעל ידי לימוד תורת החסידות וההליכה בדרכי החסידות, כחות הטבעיים (של העוסק בחסידות) נעשים כחות אלוקיים (ראה ספר המאמרים מלוקט ו עמ' ע"א-ע"ב ובהמשך תער"ב עמ' תשע"ג) – שעל ידי לימוד החסידות והליכה בדרכיה, דבקות בה' מתוך ביטול ושמחה, כלה הנפש הבהמית ויש תפקוד רק לנפש האלוקית הדבוקה בשרשה חיי החיים.

עיקר הרצוא של הנשמה היא בעצם הנשמה – חיה יחידה, אך ה"רצוא" קיים גם בכל הנר"ן – נפש, רוח ונשמה המלובשים בגוף, בנשמה ואף ברוח ונפש. אמנם אין להשוות את הביטול של עצם הנשמה לנר"ן, אך גם לנר"ן יש רצון להידבק בשרשם ומקורם, שהוא חיי החיים ב"ה בתשוקה נפלאה. זהו החפץ והרצון הטבעי של היהודי, הקשור באהבה המסותרת הטבעית שלו לה', שנשמתו נמשכת לשרשה – אור אין סוף ב"ה ומקורה – החכמה, ונכללת בחיים – חכמה, ובחיי החיים – אור אין סוף ב"ה, לכן היא נר ה'. דבר המתבטא ברצון חיובי להיכלל בה' –  אהבת ה', וברצון שלילי, שאינו רוצה ואינו יכול להיפרד מה' – יראת ה'.

תשוקה נפלאה זו של היהודי להידבק בה' היא טבעית. וכמשמעות המלה טבע:

טבע –  שם מושאל לכל דבר שלמעלה מטעם ודעת כמו חוקי הטבע. דבר שאין ניתן להסבירו על פי שכל, כי אין לו סיבה הגיונית.

טבע – מכוסה ונעלם, מלשון טובעו בים סוף (שמות טו ד).

טבע – מטבע שטבעו חכמים, חוק וסדר ללא הגיון.

כך שאיפת הנשמה להיכלל בשרשה הוא רצון נסתר ונעלם של הנפש שאינו בבחינת טעם ודעת ושכל מושג ומובן – חמש מלים אלה מקבילות לחמש דרגות הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה – זוהי תשוקה מעצם הנשמה שמרגיש רק אלוקות, תשוקה מניצוץ בורא שלמעלה מהיחידה שבנפש, למעלה מרצון. וניצוץ בורא המלובש ומאיר בניצוץ נברא הוא היחידה שבנפש הבטלה לבחינת יחיד הוא עצם הנשמה ומיוחדת עמו. זהו מהותה של בחינת החכמה שבנפש, שכל עניינה רצון ותשוקה להתבטל לה' ולהתכלל בו באופן מוחלט. זוהי מדרגת החכמה שמאיר בה אור אין סוף ב"ה, ועל כן היא יודעת שאין עוד מלבדו (דברים ד לה).

[אמנם גם בדרגת החכמה יש בעצם שתי דרגות: א. הדרגה שמצד בחינת החכמה, רצון להתכלל בה', שעדיין יש בה "מציאות", דרגה שבטבע. ב. דרגה של ביטול מוחלט ללא הרגש "מציאות", שהוא מעל הטבע, הוא בחינת הכתר שבנפש שכנגד ה"כתר" שלמעלה מאצילות. אלא שבתניא כל הבחינות העליונות נקראות חכמה].

כלל הקדושה

כל עניין הקדושה הוא מה שנמשך מחכמה, שהיא למעלה מההשגה ונקראת קדש העליון – ש"קדש" הוא דבר נבדל מכל הספירות. מהות החכמה היא ביטול במציאות בתכלית. חכמה היא כח מה: תוקף הביטול האמיתי והמוחלט לאור אין סוף ב"ה שמלובש בה, ואינו דבר בפני עצמו. וכמו שאמר משה רבינו: ונחנו מה (שמות טז ז-ח). זה הכלל: ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו ית' (תניא פ"ו), דהיינו, בכל מקום שיש חכמה בעולמות או בנפש האדם, בכל מקום שיש ביטול אמיתי ומוחלט, בו נמצאת קדושה. שקדושה נובעת ונמשכת מ"קדש" – חכמה, ביטול. שתכלית ידיעת ה' היא, שנדע ונבין שאין אנו יודעים ומבינים. החכמה היא תכלית הביטול לאור אין סוף ב"ה, וקדש הוא מהות הקדושה. וההבדל בין "קדש" ל"קדוש" הוא, שקדש הוא מובדל ומתנשא, ואילו קדוש בו"ו הוא מה שנמשך מקדש.

קליפה

בניגוד לקדושה, בקליפות וסטרא אחרא הצד האחר מקדושה, אין שום ביטול – לא ביטול במציאות ואף לא ביטול ה"יש". כל מה שאינו בטל לאלוקות הוא קליפה שמסתירה ומעלימה על הקב"ה. אמנם לאומות העולם יכולה להיות השגה באלוקות, אך מכיון שחיותן נמשכת מן הקליפות, אין להם ביטול לה'. להיפך, ככל שהשגתם באלוקות גדולה יותר, הם נעשים בעלי ישות וגאוה יותר, דוגמת אריסטו שהיה ההיפך והניגוד של הרמב"ם. וגם כל המעשים הטובים שעושים האומות אינם עושים אלא לטובת עצמם כדי להתיהר ולהגדיל את ישותם ומציאותם. ועוד שרוצים רק לקבל ולא לתת, ואומרים: הב הב והלעיטני – כמו עלוקה, שהיא תולעת מוצצת דם, שנאמר עליה: ולעלוקה שתי בנות הב הב (משלי ל טו). וכמו עשו שאמר ליעקב: הלעיטני נא מן האדום האדום הזה (בראשית כה ל), ומפרש רש"י: הלעיטני – אפתח פי ושפוך לתוכה הרבה. זהו טבע הקליפות: ישות ואנוכיות. "הכל מגיע לי, ואני אני". זהו עניינם של אומות העולם שמקורם ושרשם בג' קליפות הטמאות, שרוצים רק לקבל ולא לתת, וכל טיבו דעבדין האומות עובדי גילולים לגרמיהו עבדין (תניא פ"א על פי  ע"ח). שזה היפך הקדושה שעניינה נתינה מכח הביטול שלה.

לכן גם המדבר, שיונק חיותו מג' קליפות הטמאות, אינו יכול להצמיח דבר, וגם האילן בג' שנותיו הראשונות מצמיח פירות מועטים ביותר, כי, כאמור, הקליפות הן "יש" ודבר נפרד בפני עצמו, שזהו היפך בחינת ה"חכמה", שעניינה ביטול מוחלט. לכן גוף, כשהוא בטל אל הנפש ואינו מורגש, מקבל חיותו מהנפש. לעומת זאת, כשאבר מהגוף חולה הוא נפרד מהנפש ונעשה מורגש. כך כל הנבראים, כאשר מרגישים את עצמם, זוהי ראיה שחסרה בהם החיות.  

יהודי מקבל חיותו מה' חיי החיים על ידי שנדבק בה' באמת, כי רק אצל ה' יש חיים, כמו שכתוב: ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד), וכמו שכתוב: החכמה תחיה (קהלת ז יב). לעומת זאת, מהקליפות נעדרת החיות, כמו שכתוב: ימותו ולא בחכמה (איוב ד כא) – שאינם מקבלים חיותם בבחינת פנים, אלא בבחינת אחוריים, לפי שאין להם ביטול לה'.

אפילו הרשעים ופושעי ישראל נקראים מתים בחייהם (ברכות יח ב) רק לפני שבאו לידי נסיון לקידוש ה'. אולם לאחר שבאו לנסיון זה גם הם מגלים את בחינת החכמה שבנפשם, ואז הם מתקשרים לחיי החיים ונקראים חיים.

[רשעים הם חוטאים או אנשים שמסוגלים לחטוא, ויש להם תיקון על ידי בירור. בהם נכללים בעלי התאוה, שהשתמשו ב"כח המתאוה" שלהם לא לה', אלא למלא תאוותם באכילה ושתיה וכד', שאז המאכל נמצא בג' קליפות הטמאות עד שיחזור בתשובה והמאכל יעלה לקדושה. ופושעי ישראל הם מורדים בה' שתיקונם הוא שבירתם].

[כמו שהיהודי מקבל חיותו מה', והגוף מקבל חיותו מן הנפש, כך גם חסיד מקבל חיותו מהרבי הצדיק שבדור. ובדורנו, דור אחרון לגלות וראשון לגאולה, אנו מקבלים חיותנו מהרבי מלך המשיח, צדיק הדור האחרון. אמנם גם הרשעים ופושעי ישראל המורדים ברבי, מקבלים חיותם מן הרבי הצדיק שבדור, אך לא בבחינת פנים אלא בבחינת אחוריים כמו שלמדנו בפרק ב'].

נשאלת השאלה: למה נקראים הרשעים ופושעי ישראל מתים, הרי יש בהם בחינת החכמה וניצוץ אלוקות מאור אין סוף המלובש בה, שהוא "ניצוץ בורא" שהתלבש ב"ניצוץ נברא" הוא היחידה שבנפש?

כי הניצוץ האלוקי הוא בבחינת שינה והעלם, בבחינת גלות בגופם בתוך הנפש הבהמית  המחיה את הגוף. הנפש הבהמית, שמצד הקליפה ומרכזה בחלל השמאלי שבלב, משתלטת על הגוף כפי רצונה; ואילו הניצוץ האלוקי הוא כמו מלך הנתון בשבי האויב ומשרת את האויב. שאהבת ה' של הרשע מסותרת ובבחינת שינה עד שיעירוה; בניגוד לבינוני, שתמיד יכול לעורר את אהבתו הטבעית לה'. אולם גם אצל הרשע אפשר וצריך להעיר את האהבה לה', שאין נפשו דומה לנפש הגוי, שאין בה אהבת ה'.

זהו סוד גלות השכינה (ראה פרק יז), היורדת לגלות כדי להחיות את הקליפות. ועל ידי זה הקליפות מגדילות ישותן ונלחמות בקדושה. גם נשמות ישראל, שהן פרטי השכינה, עשויות לרדת לגלות, כאשר הנפש האלוקית בגלות בנפש הבהמית; שאז הנפש הבהמית המקבלת כוחה וחיותה מהנפש האלוקית, משתמשת בכח זה להילחם בקדושת הנפש האלוקית ומשעבדת אותה.

אמנם גם לרשעים יש אהבה מסותרת לה', אלא שהיא מלובשת, מסותרת ומכוסה קשורה ואסורה, ולא בסתם לבוש אלא בלבוש שק, לבוש שאינו מגלה כלל אלא רק מסתיר, ולכן נפשם האלוקית והאהבה המסותרת שלהם היא בגלות. ומלבוש שק זה נמשכת לרשע רוח שטות, ולכן הוא חוטא, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות (סוטה ג א). ורק בגלל רוח השטות שנמשכת לרשע, אינו מרגיש שהחטא מנתק אותו מהקב"ה. הוא יכול לחטוא במזיד ובשוגג, וגם חטא בשוגג מעיד שהנפש הבהמית והקליפה גוברות עליו. ואכן מצד רוח השטות הוא יכול לעבור על כל העבירות פרט לעבודה זרה. כי אהבה טבעית זו שבנפש האלוקית, שרוצה וחפצה רק להידבק בה' מקור חיי החיים, היא אהבה מסותרת המכוסה בפושעי ישראל בלבוש שק דקליפה. אם כי אף שהחכמה היא בגלות, לא כולה בגלות. רק בחינת החכמה המתפשטת בנפש הבהמית שבגוף היא בגלות, אבל שרשה ועיקרה שבמוחין אינו בגלות ממש, אלא רק בבחינת "שינה ברשעים", שאינה פועלת פעולתה בזמן השינה, כל זמן שעסוקים בדעתם ובבינתם בתאוות העולם.

כח המסירות נפש – שטותא דקדושא

מכאן ברור, מדוע יהודי אפילו קל שבקלים עומד בנסיון של קידוש ה'; כי הקליפה שולטת רק על "התפשטות" החכמה בחלל השמאלי שבלב מקום משכן הנפש הבהמית, שבו עיקר הרע, ככתוב: כי יתחמץ לבבי (תהלים עג כא), שהעין רואה והלב חומד, וכן בשאר האברים; אך לא על עצם החכמה – שעיקר משכנה של הנפש האלוקית הוא במוח, ואת המוח אי אפשר לטמא. וכאשר מנסים לפגוע בעצם החכמה – בהתקשרות של הנשמה באלוקות – עצם החכמה מתעורר ובעקבותיו מתעוררת השטות דקדושה של מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת. אמנם כל זמן שהרשעים עוסקים בתאוות עולם הזה, החכמה שבהם רדומה ואינה פועלת בהם להתבטל לה'. אך כשבאים לידי נסיון בדבר אמונה, ומנסים לנגוע ולפגוע בעצם החכמה שבהם, עצם החכמה, ששרשו ומקורו במוחין, מתעורר בכל התוקף. והחכמה פועלת פעולתה במסירות נפש מתוך אמונה בה', על ידי כח ה' המלובש בה, הוא כח הנפש שמעל השכל שלמעלה מטעם ודעת. היינו, עצם בחינת החכמה שבמוחין, שהוא שרשה ועיקרה, אינו מתלבש לעולם בלבוש שק של קליפה של הנפש הבהמית שבחלל השמאלי שבלב. שאף פעם אינו נמצא בגלות בקליפה, ולעולם אין הקליפה יכולה לשלוט עליו. היינו, לבוש השק של הקליפה אף פעם לא יכול לכסות את עצם בחינת החכמה. וכשמנסים לפגוע בעצם החכמה של יהודי, הקליפות מתבטלות לגמרי, והיהודי מוסר נפשו על קידוש ה', ועם זה מגיע להתגברות על תאוות נפשו הבהמית בהיתר ובאיסור, שמואס בהם לחלוטין ובוחר בה' לחלקו ולגורלו. [חלקו –  בשכלו ובמדותיו, בנר"ן שלו, הם כחותיו הפנימיים. עבודה על פי טעם ודעת. גורלו – ברצונו ובתענוגיו, בחיה יחידה שלו, הם כחותיו המקיפים]. והוא מחליט שכל כחותיו יהיו לשם שמים ובמסירות נפש ואז ברור שאין לו קשר לעבירה והקליפות מתבטלות.

ארבעת הפסוקים המוכיחים שהקליפות מתבטלות הם כנגד ארבע קליפות: קליפת נוגה וג' קליפות הטמאות:

כל הגויים כאין נגדו (ישעיהו מ יז) – כל הגויים והקליפות יתבטלו לה'.

כי הנה אויביך ה', כי הנה אויביך יאבדו, יתפרדו כל פועלי און (תהלים צב י) – יתבטלו הקליפות המנגדות לאמונה – אויביך ה' – ועמהן כל שאר הקליפות שקשורות בתאוות העולם הזה – אויביך.

כהימס דונג מפני אש, יאבדו רשעים מפני אלקים (תהלים סח ג) – הרשעים והקליפות יימסו מפני ה'.

הרים כדונג נמסו מלפני ה' (תהלים צז ה) – ההרים המסמלים ישות וגאוה מתבטלים ממילא לפני ה'.

באהבה הטבעית המסותרת של יהודי לה', שכל רצונו להידבק בה', שהיא למעלה מטעם ודעת ושכל מובן, כלולה גם היראה הטבעית המסותרת, שירא להיפרד מה'. דבר זה נוגע לחיי נפשו, כי גדול ועצום אור אין סוף המלובש בנפש. בכח זה יש לו האמונה החזקה וכשמנסים לפגוע בעצם החכמה שבנפש, הוא עומד בנסיון ודוחה ומגרש את הסטרא אחרא והקליפות. הוא עומד בנסיון, לא רק כשמנסים לפגוע בכחותיו הפנימיים: שכל ומדות, אלא אף כשמנסים לפגוע בלבושי נפשו: מחשבה, דבור ומעשה. ולא רק בחטא עבודה זרה ממש אלא אפילו בקצה טומאתה. אפילו רק בלבושי הנפש החיצוניים: דבור ומעשה, מבלי לפגוע במחשבה.

ואכן יהודי נזהר שלא לעבוד עבודה זרה – לא במעשה, לא בדבור ולא במחשבה:

מעשה – יהודי לא יהיה מוכן להשתחוות לעבודה זרה אף אם אינו מאמין בה, ואף אם זה יהיה רק עניין טכני וחד פעמי. ואפילו במעשה שאינו נחשב לעבודה זרה (על פי סנהדרין סא ב ובתוספות שם).

דבור – אנו מצווים על יחוד ה', שה' מלך העולם אדון הכל הוא אחד בלי שום שיתוף, כמו על איסור עבודה זרה; שבשניהם אנו מצווים: יהרג ואל יעבור (ספר החינוך מצות תי"ז). ויהודי לא ידבר דבר שמנגד לאחדות ה', אף אם אין הוא מתכוון לכך, ואף אם אין פיו ולבו שוים – שאכן לבו שלם באמת באמונה בה'.

מחשבה – אם חס ושלום יפעלו לחץ גם על מחשבתו שתהיה חלילה מחשבת כפירה (דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי), בכחו לגרש גם את הקליפות שבלבוש המחשבה. מחשבת עבודה זרה היא דבר גרוע וחמור, כי מחשבת עבודה זרה, הקב"ה מצרפה למעשה. [בדרך כלל רק מחשבה טובה – הקב"ה מצרפה למעשה (קדושין מ א), ואילו מחשבה רעה – אין הקב"ה מצרפה למעשה. יוצאת מן הכלל היא מחשבת עבודה זרה].

קידוש ה' הוא אחד מתרי"ג מצוות, אולם מצוה זו מיוחדת משאר תרי"ג מצוות, מאחר שהיא נעשית בכח הנפש שלמעלה מטעם ודעת – כח שנמצא בכל יהודי בהעלם, והנסיון מעוררו. בכח זה צריך להשתמש בכל תרי"ג המצוות כפי שנלמד בפרק הבא.