האהבה הטבעית המסותרת

כדי להיות עובד ה' צריך שינוי הרגילות, וכדי להיות עובד ה' ברגש של אהבה ויראה, תשוקה ודביקות, חיות ושמחה צריך להתבונן בגדולת ה', וכמו שכתוב: דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם (דברי הימים א כח ט). ואף מי שאינו מסוגל לעורר את לבו, ואינו מסוגל להגיע לאהבת ה' בהתגלות לבו כרשפי אש, יכול להיות בינוני, כי יכול לעורר את מוחו, ואהבת ה' שלו היא בתבונות מוחו ובתעלומות לבו. שאפשר להגיע לאהבת ה' ויראתו בדרך של התבוננות שכלית עמוקה. אך יש גם מי שדעתו קצרה בידיעת ה' – שאינו יכול לעורר את מוחו, ואינו יכול להגיע להכרה, שהוא צריך לאהוב את ה'. אין לו יכולת להתבונן בגדולת ה', כי הוא איש פשוט. על כן צריך תוספת ביאור, איך התורה שהיא נצחית אומרת שקרוב (= קל) הדבר מאד לכל יהודי לעבוד את ה', וההדגשה היא על המלה מאד. איך זה קרוב מאד, קל ואפשרי, אם צריך הרבה עמל ויגיעה להבין ולהתבונן בגדולת ה' ולקלוט את זה בתודעתו והבנתו? והרי מי שדעתו קצרה, התבונן ולמד אלא שאינו מוכשר כל כך לקלוט ולהבין, או אפילו הבין אך לא הפנים את זה. ואם אין לו לב מבין בגדולת ה', לא יכול להוליד אהבה ויראה אפילו במוחו ותבונתו בלבד. שלא די שאינו מרגיש אהבת ה' ויראתו, אלא אף להכרה בגדולת ה' במוחו לא הגיע.

העניין הוא שגם אם חסרים לו כל הדברים האלה הוא יכול לקיים את כל מצוות התורה: מצוות עשה שנובעות מאהבת ה' ומצוות לא תעשה שנובעות מיראת ה'. ויכול גם ללמוד תורה תמיד, שהרי צריך להיזהר שלא לבטל רגע פנוי מלימוד תורה, כי תלמוד תורה כנגד כולן (משנה מסכת פאה א א), והיא מצוה תמידית. הוא יכול ללמוד תורה אפילו בעיון, שהרי הלומד תורה בלי עיון, נחשב לו ביטול תורה. כפי שלומדים מההלכה, שמבטלים תלמוד תורה למקרא מגילה. והרי גם מקרא מגילה הוא תלמוד תורה, אלא שאינו דומה לימוד בעיון לקריאה בלא העמקה. [לכן מציינת ההלכה שחייבים להפסיק לימוד תורה בעיון, כדי לקרוא מגילה שהיא קריאה שטחית. ומדוע? – בשביל פרסומי ניסא].

למעשה, כל יהודי אפילו איש פשוט יכול לקיים מצוות במעשה, דבור ומחשבה ואף בהרגש הלב ממש ואפילו בעומק הלב, כי בעצם מהות נפשו של כל יהודי ובנקודת לבו הפנימית והאמיתית לחלוטין יש אהבה ויראה מסותרות מעומק הלב, שהן למעלה מטעם ודעת ותבונה, למעלה מכחות הנפש. ולכן כל יהודי יכול להגיע לאהבת ה' גם בלי התבוננות שכלית. אלא רק עליו להזכיר לעצמו שאהבה זו קיימת בו ולעורר אותה. אהבה זו כוללת יראת ה' וקבלת עול מלכות שמים, שירא למרוד בה' ואינו רוצה להיפרד ממנו, מפאת מדת הביטול שלו לה', כעבד המבטל מציאותו לאדונו. לכן הוא שומר את כל המצוות הן עשה והן לא תעשה.

האהבה הטבעית המסותרת היא הדרך הקצרה שיכול להגיע אליה כל יהודי, גם מי שדעתו קצרה ואין לו לב להבין בגדולת ה'. כי אהבה זו, הכוללת גם את היראה, ירשנו מאבותינו, קיבלנו אותה מן המוכן. וכל יהודי יכול לגלות אותה, על ידי שזוכר ומעורר אותה כדי להחיות את עבודת ה' שלו. זוהי עבודה השוה לכל נפש. אהבה טבעית זו היא אהבה עצמית, כי ה' נמצא בכל יהודי. ואם אהבה שכלית שנובעת מהתבוננות בגדולת ה' שרשה מבחינת הבינה שבנפש, הרי ששרשה של האהבה הטבעית המסותרת היא בחכמה שבנפש, וממנה היא נובעת. וחכמה היא הנקודה הפנימית שלמעלה מהשכל, שמהותה היא ביטול מוחלט.

האהבה ירושה מאבותינו

איך יתכן שאהבת ה' היא ירושה לנו מאבותינו? איך אפשר לרשת אהבה? אפשר לרשת מהורים תכונות נפשיות וגם זה לא בהכרח. על כל פנים, אהבת ה' אינה תכונה נפשית אלא רגש לה', אז איך אפשר להוריש את זה לבנים? [ואיך נכללת בה גם יראה, שאהבה ויראה הן תכונות מנוגדות זו לזו, וכאן מדובר באהבה ויראה טבעיות, שיש לעוררן, ולא שנובעות מהתבוננות בגדולת ה', (שאז יש התבוננות המתאימה לכל אחת ממדות אלה). והרי מוכרחים יראה לקיום מצוות לא תעשה? – התשובה על כך בסוף פרק יט]

האבות הן הן המרכבה, שאין להם שום רצון עצמי משלהם. רצונם הוא רק לעשות את רצון ה',  שכל מהותם היא ביטול לה' בחינת מרכבה, בחינת כלי לאלוקות, דוגמת סוס הבטל לרוכבו ודוגמת מכונית שמגיבה באופן אוטומאטי לנהג שלה. ועוד שהאבות אינם מרכבה סתם – מרכבה תתאה, מרכבה של עולמות בריאה, יצירה ועשיה, שהמרכבה בטלה לרוכב אך נפרדת ממנו. אלא מרכבה עילאה – מרכבה של עולם האצילות, ביטול במציאות, שמיוחדת עם הרוכב, כמו גוף ונפש (משמע מכפל הלשון: הן הן). וכמו שבגוף, מיד כשעולה ברצון האדם לעשות דבר, האברים נשמעים לו; כן האבות נשמעים מיד לרצון ה', וכאילו ממילא נעשים הדברים. לכן השכינה שרתה באבות תדיר, שאין הקב"ה שורה אלא במי שבטל אליו, ודרך מדרגת ביטול מוחלט כזה עובר כל השפע לעולם. וכמו שכתוב על הצדיק יסוד עולם – ר' חנינא: כל העולם ניזון בשביל חנינא בני (ברכות יז ב). שביל=דרך, משמע, שדרכו נמשך השפע להחיות את כל העולמות. כך האבות הם הצינור להמשיך את אור אין סוף בעולם. העבודה שלנו היא רק לגלות את זה.

האבות, שמסרו את רצונם לה' באופן מוחלט, זכו להוריש לבניהם ולהטביע בנפשותיהם עד סוף כל הדורות את התכונות שלהם: אהבה, יראה ורחמים, הנובעות ממדותיהם: חסד, גבורה ותפארת. לפני האבות הנשמה לא היתה קשורה לגוף. כך נשמות אדם הראשון ונח לא היו קשורות לגופם, ולכן הולידו בנים שלא היתה בהם נשמה כמו שלהם. לעומת זאת, האבות פעלו בעבודתם לקשר בין הגוף לנשמה, ולכן הולידו בנים שנשמתם כמו שלהם.

אמנם נשמות ישראל עלו במחשבה טרם בריאת העולם, אך האבות מהיותם מרכבה עילאה לאלוקות, זכו להמשיך לכל אחד מזרעם נשמה קדושה הכוללת את שלש בחינות הנפש: נשמה – השיכת למוח, רוח – השיכת ללב, נפש – השיכת לכחות המעשה. ונשמה קדושה היא נשמה אלוקית, שבמהותה היא אלוקות ממש, ממדרגות אלוקות ולא מבחינות נבראים, היינו, מעשר ספירות דקדושה, שבארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, שהן האורות והכחות האלוקיים שנמצאים בד' עולמות אלו. ועוד פעלו האבות שתהיה תוספת אור בנשמה. אמנם הנשמה עצמה שרשה מבחינת חכמה ועל כן חכמה מלובשת בכל כחות הנפש. כי חכמה היא שמן משחת קדש, וכמו שמן שמפעפע בכל מקום, כך החכמה מפעפעת בכל כחות הנפש. אולם האבות העלו את בחינת החכמה, בה מושרשת הנשמה, לאור אין סוף שלמעלה מהאור המלובש בכלים. היינו, שהמשיכו בנשמות את אור אין סוף המאיר בחכמה (ראה "פניני התניא" להרב חיים לוי יצחק שי' גינזבורג, ח"ג עמ' 25-27).

בכל הדרגות שבנשמות ישראל כלולה חכמה

ההבדלים בין יהודי ליהודי הם רק בדרגות הנשמה: מאיזו ספירה ומאיזה עולם, ששרש נשמתם נקבע מלמעלה על פי התפקיד שנועד לו בעולם, ועל פי מעשיו בעולם, שיכול על ידי מעשיו לזכות לנשמה גבוהה יותר. ואמנם יש הבדלים בשרש הנשמות וגם על פי המעשים שלהן. לכל אחד יש נפש, ואם זכה נותנים לו רוח, ואם הזדכך יותר נותנים לו נשמה ואפילו חיה, שעל ידי העבודה מאירה בו דרגה שלמעלה מנשמתו. אולם אפילו לגרועים ביותר ובדרגה הנמוכה ביותר יש חלק הנפש שכלול מהכל. שבכל נשמה בכל דרגה שהיא, אף הנמוכה ביותר: נפש דנפש דמלכות דעשיה, מתלבשת בה הבחינה העליונה של חכמה דאצילות שבה מאיר אור אין סוף, מאחר שבקדושה יש אחדות והתכללות כל המדות זו בזו. שגם "נפש דנפש דמלכות דעשיה" כלולה מ"חכמה דעשיה", וב"חכמה דעשיה" מלובשת "חכמה דמלכות דאצילות" שבה כלולה "חכמה דאצילות", שבה מאיר "אור אין סוף ברוך הוא" ממש. כי זהו עניין סדר ההשתלשלות, שיש בו מדרגות רבות לאין קץ, ואף שכל מדרגה היא ישות לעצמה, מלובש בה החלק התחתון שבדרגה שמעליה, והיא עצמה מתלבשת בחלק העליון שבדרגה שמתחתיה, ונמצא שיש קשר בין ההתחלה לסוף, שנעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, עד שאור אין סוף מלובש בנפשו של כל יהודי.  

אמנם גם בשאר הנבראים מאירה החכמה שהרי כלם בחכמה עשית (תהלים קד כד), אלא שכל הנבראים נפרדים מאלוקות ואין מכירים ומרגישים באלוקות. ורק נשמות ישראל שהן חלק אלוקה ממעל ממש מרגישים אלוקות , שהרי הן עצמן "אלוקות" שנעשה "נברא". כל נשמה שיש בה חמש בחינות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, היא כמו חבל – יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט), כשהיחידה היא הקצה העליון, שעליה נאמר: חבוקה ודבוקה בך, יחידה ליחדך, והנפש היא הקצה התחתון, וכשמנענעים קצה אחד של החבל מתנענע גם קצהו השני. היינו, שקצה אחד מרגיש את הקצה השני שלו. לכן יהודי מכיר במציאות ה' ויש לו אהבה טבעית מסותרת לה', שהיא אהבה עצמית, כי בכל יהודי מאירה חכמת ה'. כמו שכתוב: ה' בחכמה יסד ארץ  (משלי ג יט), כלם בחכמה עשית (תהלים קד כד).

ה' בחכמה יסד ארץ – אור אין סוף מאיר בחכמה, והחכמה מאירה במלכות דאצילות הנקראת ארץ ובמיוחד בכנסת ישראל הנקראת ארץ חפץ, ולמה נקראת כנסת ישראל ארץ חפץ? משום שבעם ישראל זרע ה' תורה ומצוות, ומשום שרצונה לעשות רצון קונה. ועל כן החכמה ואור אין סוף המלובש בחכמה נמשך לכל יהודי.

כלם בחכמה עשית (תהלים קד כד) – החכמה מאירה גם בעולם העשיה וגם במלכות דעשיה, שכוללת חכמה דעשיה, ובחכמה מאיר אור אין סוף. כך שחכמת ה' מאירה גם בנשמות נמוכות שנלקחו ממלכות דעשיה, ועל ידי זה מאיר גם בהן אור אין סוף המלובש בחכמה. מאחר שמדרגות הנשמות: נפש רוח נשמה וגם העולמות: אצילות בריאה יצירה עשיה וגם הספירות: חב"ד חג"ת נהי"מ כלולים זה מזה. (אמנם מקום הספירות הוא בעולם האצילות, אך הן מתלבשות בכל עולמות בריאה, יצירה ועשיה). כך שבכל עולם יש עשר ספירות ושלש דרגות הנפש, נוסף על העובדה שגם כל דרגות הנשמה כלולות זו מזו ביניהן לבין עצמן, וכמוהן גם דרגות העולמות וגם דרגות הספירות. ובפירוט: נפש רוח נשמה הן שלש נשמות זו למעלה מזו וכלולות זו מזו – דרגת נשמה, אצילות בריאה יצירה עשיה הם ארבעה עולמות זה למטה מזה וכלולים זה מזה – דרגת עולם, וחב"ד חג"ת נהי"מ הן עשר ספירות זו למטה מזו וכלולות זו מזו – דרגת ספירה.

על פי זה יש דרגות שונות בנשמות. כשהנמוכה ביותר היא, כאמור, נפש דנפש דמלכות דעשיה. אך בכולן בסופו של דבר מתלבשת חכמה דאצילות, לכן מאיר בתוכה אור אין סוף. מכאן שנפש כל יהודי – שהיא בצלם אלוקים, כי מקבילה לסדר ההשתלשלות – כלולה מכל הדרגות הגבוהות שלמעלה, לכן יש בה גם חכמה שבה מלובש אור אין סוף. כך שאור אין סוף מלובש בחכמה שבנפש כל יהודי. החכמה מתפשטת בכל דרגות הנפש כדי להחיות כל חלק שבה מראשה ועד רגלה, כי החכמה היא ככלי הדומה לצינור, שאף פעם אינו מתמלא, אך דרכו עובר השפע. לכן החכמה יכולה לקבל ללא הפסק ואף פעם אין לה סיפוק, דוגמת תלמיד חכם שלומד ללא הפסק; אך עיקר עניינה לתת כחות וחיות לנפש עד כדי מסירות נפש. וכמו שכתוב: והחכמה תחיה בעליה (קהלת ז יב) – החכמה מחיה את הנפש, זה כולל את עצם הנפש, הוא הרצון שלמעלה מהנפש, ואת כל חלקי הנשמה: נפש, רוח ונשמה, ואת המדות. כך שבבחינת הנשמה  – בבינה ודעת שבנפש – מורגש עונג אלוקי. בבחינת הרוח – במדות שבלב – נרגשות אהבת ה' ויראתו, ובבבחינת הנפש – יש קבלת עול מלכות שמים וקיום מצוות.

הערת סוגריים – מי יתן טהור מטמא?

כל יהודי, אפילו בדרגת הנשמה הנמוכה ביותר, הוא חלק מה' ושיך לה'. ובקשר לכך, מעיר אדמו"ר הזקן בסוגריים: אמנם בדרך כלל נולדות נשמות גבוהות להורים צדיקים, בזכות נשמותיהן הגבוהות ומעשיהם הטובים, (אם כי אין זה בהכרח כלל). אך לפעמים יכולים פושעי ישראל להמשיך לילדיהם בזיווגם נשמות גבוהות ביותר, כמו תרח שממנו יצא אברהם, אחז שממנו יצא חזקיה, אמון שממנו יצא יאשיה, שמעי שממנו יצא מרדכי. בדומה לכך מהאומות יצא עם ישראל, ומהעולם הזה נפעל העולם הבא. כי מי יתן טהור מטמא? רק יחידו של עולם (מדרש רבה ריש בחוקותי). הסיבה לכך היא שבירת הכלים, שבעקבותיה נפלו נשמות גבוהות למטה ביותר לג' קליפות הטמאות, ועל ידיהן הקליפות מקבלות תוספת יניקה. לכן הקליפות אינן מניחות לנשמות אלה לרדת לזיווג של צדיקים, כדי שלא תתלבש נשמה גבוהה כזאת בגוף של צדיק, כי אז יופסק מקור זה של  חיותן. אבל הן כן מניחות את הנשמות האלה לרדת בזיווג של פושעי ישראל, כדי שגם הבן יהיה רשע, מאחר שהורים ממשיכים בזיווגם את לבושיהם הגסים והמגושמים לבניהם. וכך, לדעתם (כי ה' גונב דעתם), יש סיכוי גבוה שהבן יהיה רשע כהוריו, וזה יוסיף להם עוד יניקה. אמנם זהו החישוב של הקליפות, אך הקב"ה חושב אחרת. אמנם על ידי חישוב הקליפות הנשמה נמשכת בזיווג של פושעי ישראל, אך יש בזה צד טוב, שהנשמה משתחררת מהקליפות. ואל דאגה, בסופו של דבר נשמות אלה, שירדו לפושעי ישראל, יעשו תשובה וכך ישתחררו מן הקליפות לגמרי.

כך כתוב בספר הגלגולים להאריז"ל. [אדמו"ר הזקן אינו מציין את המקור המדויק, כי עניין זה נזכר בספר הגלגולים כמה פעמים – בתחילת הספר ועוד. ובסוף פרק ב' בתניא כבר הזכיר את עניין הלבושים הנמשכים על ידי קידוש ההורים בזיווגם, דבר הקשור לנושא זה].

אור אין סוף מתלבש בחכמה

החכמה היא מקור השכל וההבנה, החכמה היא למעלה מן הבינה, שהיא הבנת השכל והשגתו. חכמה – היא כח מה:

כח – הוא חיצוניות החכמה, מציאות דבר, כח החכמה הוא התפשטותה לבינה.

מה – פנימיות החכמה, דבר שאינו מושג, ולכן שואלים: מה הוא? המה הוא התפשטות החכמה לכתר. ולכן מתלבש בה אור אין סוף שלית מחשבה תפיסא ביה כלל (מאמר "פתח אליהו"). ומהות החכמה מתהוה מחבור שניהם, עד שכח ומה הם דרגה אחת – המה, שאינו מובן ומושג הוא המקור וההתחלה של הכח הוא השכל, ההבנה וההשגה.

הקב"ה שורה בבחינת החכמה שבנפש, כמו שאור אין סוף שורה בספירת החכמה, שהיא נקודת החיבור בין האין סוף לבין העולם. כל עניינה של ספירת החכמה הוא ביטול מוחלט לאור אין סוף, שמכירה באמת המוחלטת שאין עוד מלבדו (דברים ד לה). כך החכמה שבנפש היא כח שאינו מובן ואינו נתפס בהשגה, שהחכמה למעלה מהשכל, למעלה מהבינה שעניינה הבנה והשגה, אף שהיא מקור לשכל ויש לה שיכות לשכל. לכן החכמה היא כלי להקב"ה, לאור אין סוף, שלית מחשבה תפיסא ביה כלל (מאמר "פתח אליהו"). החכמה מחיה את הנפש כולה ואת כל כחות הנפש, והיא מהוה את התחלת השכל והכחות, ולכן היא מחדירה את אור האין סוף בכל כחות הנפש. כי בעוד הבינה, שעניינה שכל, אינה יכולה להשיג את אור האין סוף שלמעלה מהבנה והשגה, הרי שהחכמה, האמת המוחלטת שלמעלה משכל ומקור לשכל, היא כלי לאור אין סוף.

כח האמונה – מקור לכח מסירות נפש

יש דברים שהם בגדר ידיעה, דהיינו, שאפשר להבינם בשכל. כך אפשר להבין בשכל, שה' ממלא ומחיה כל נברא כמו שהנשמה ממלאת ומחיה את הגוף. ועם זאת, להבין שהוא למעלה מהעולמות, וכל העולמות והנבראים הם אין ואפס לפניו. כמו כן, אפשר לדעת שהיה מתן תורה, כי עם שלם נכח במעמד זה, ומסר את זה מדור לדור. אולם יש דברים שהם מעל השכל, ואינם נתפסים בשכל. כך אי אפשר לתפוס בשכל את מהותו ועצמותו של הקב"ה, שהוא אין סוף ולמעלה מכל הגדרה. השכל האנושי אינו יכול לתפוס זאת, כמו שאי אפשר למשש חכמה עמוקה בידים, והרבה למעלה מזה. שהרי התפיסה השכלית מוגבלת ומטעה, ולכן לית מחשבה תפיסא ביה כלל (מאמר "פתח אליהו"). העבודה שלנו היא לטהר את האמונה. היינו, לדעת כל מה שאפשר מתוך לימוד ועיון על פי שכל והגיון. ומה שאין השכל תופס ומבין שייך לאמונה הטהורה.

כלומר, כח האמונה הוא כח בנפש שמעל השכל, ובמקום שכח השכל נגמר שם מתחילה האמונה. וכמו שכתוב: כי פתי יאמין לכל דבר (משלי יד טו), פתי הוא בדרגה שלמטה מהשכל, אך הוא נלקח מלמעלה מהשכל. פתי מאמין בלי לחקור ולדרוש. ורז"ל דרשו את הפסוק הזה על משה רבינו (שמות רבה ריש פרשה ג), שכך היה בתחילת נבואתו. אמנם משה רבינו הוא שלימות השכל, אך ביחס לה' הוא פתי. כי יש דרגה נעלית מאד בחכמה, שבה הדבר מאיר אצל האדם מצד העניין, ולא מצד עצמו – לא מצד הבנה אלא מצד ראיה, ראית השכל. וראיה בחכמה היא חכמה שבחכמה והיא נעלית מאד, וזוהי האמונה בבורא העולם ומנהיגו. ומכיון שבעצם מהותו של היהודי, אור אין סוף ב"ה מאיר בחכמה שבנפשו, וזה למעלה מהשכל, ואינו קשור במדת הבנתו והשגתו באלוקות; לכן כל ישראל אפילו נשים ועמי הארץ, שאינם לומדים הרבה תורה, מאמינים שה' משגיח באופן פרטי על כל אחד. [אף על פי כן יהודי חייב ללמוד ולדעת אלוקות על ידי התבוננות בעומק השכל, כדי שהאמונה שמעל השכל תחדור גם בכלי השכל].

דהיינו, האמונה של יהודי בה' היא כח נפשי שמעל השכל, למעלה מההבנה וההשגה, למעלה מהדעת ולמעלה מגדרי המציאות. האמונה רואה וקולטת את מה שאין השכל יכול לראות ולקלוט, כי ביחס לה' שלמעלה מהשכל כולם כפתאים; וההתקשרות והאהבה של יהודי לה' היא למעלה משכל, מאחר שאינה תלויה בדבר, זוהי אהבה עצמית. ואף שבענייני העולם אין צריך להיות כפתאים, אלא צריך לחקור ולדרוש; אך בענייני אלוקות שהם למעלה מהשכל, כל העולמות והנבראים הם כפתאים, שאינם מאמינים בגלל הבנה והכרה. וכמו שהפתי מאמין לכל דבר, כך צריך להאמין בה' שהוא האמת של כל דבר. רק בכח האמונה שהקב"ה מאיר בתוכנו, אנו בטלים אליו בתכלית, כמו שאומר אסף: ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך (תהלים עב כב) – שבזכות זה שאני "בער" ו"בהמות", אני תמיד עמך. רק על ידי ביטול עצמי מוחלט למה שלמעלה מהשכל, רק על ידי ביטול הרצון והנחת עצמותו הצידה, מתוך אמונה שלמעלה מטעם ודעת, אפשר בכחות ה"יחידה" שבנפש להיות כלי להשראת השכינה. זוהי בחינת שטות דקדושה (על פי ספר המאמרים ה'תש"י 117).

ומכיון שהאמונה חזקה אצל כל עם ישראל אפילו אצל נשים ועמי הארץ, לכן אפילו קל שבקלים – זה שאפילו המזלזלים במצוות מכנים אותו קל, ופושעי ישראל – שמורדים בזדון בעברות חמורות; כשמבקשים מהם להמיר את דתם, הם מוסרים נפשם על קידוש ה' ברוב המקרים, ואפילו מוכנים לסבול עינויים קשים. זהו כח מסירות הנפש שלמעלה מהשכל שנמשך מהחכמה שבנפש. זוהי מסירות נפש שמעל אהבת ה' הרגילה ונמצאת גבוה ועמוק בנפש היהודי, שאינו מוכן לכפור בה' אחד, ומקדש את ה' על ידי קיום המצוה: יהרג ואל יעבור. ואפילו בורים ועמי הארץ שאינם יודעים את גדולת ה' מוסרים נפשם על קידוש ה', ואפילו כאלה שיודעים קצת, אך אינם מתבוננים בזה, מוסרים נפשם על קידוש ה' ללא מלחמה עצמית וללא בחירה חופשית, בלי להתייחס לטענה ששוללת את מסירות הנפש וגם בלי מענה. שאין מוסרים נפשם בגלל הסבר שכלי המחייב מסירות נפש, אלא בלי הגיון. כל יהודי ללא הבדל במעמדו ביהדות או ברמתו השכלית מוסר נפשו ללא ויכוח וללא שקלא וטריא וללא היסוס. אין לו אפשרות אחרת, כי ה' אחד מאיר בו ומחיה נפשו. דבר זה קשור במהותו ועצמותו של היהודי, שאינו יכול לכפור בה'. וכמו אברהם אבינו שהיה מוכן לעקוד את בנו ולמסור הכל אף את הגשמיות של בנו יחידו, הכוללת את כל עם ישראל שעתיד לצאת ממנו, ואת הרוחניות שלימד את בני דורו היפך העניין, רק כדי לקיים את מצות ה'.

[וגם מי שכן המיר דתו, הרי שרק בדרגה החיצונית לא עמד בנסיון. כי גם בזה יש לו בחירה חופשית, ואולי בשביל כסף וכבוד וכד' אינו עומד בנסיון, מכיון שאין הוא מודע שנעשה נפרד מאלוקות. אך ברגע שמתעוררת בו "הנקודה היהודית", הוא עוזב את כל הכבוד והעושר וחוזר ליהדותו].

הסיפורים על יהודים שמסרו נפשם על קידוש ה' רבים ונפלאים, וכבר נכתבו על כך ספרים רבים, שאף הם אינם ממצים, ואינם מוסרים אפילו אפס קצהו מהמסירות נפש של יהודים במשך אלפי שנים ובמקומות אין ספור בעולם. כשכל סיפור הוא מופת לכל יהודי, ללמדנו עד היכן צריך להגיע באהבת ה' ויראתו.

סיפור של מסירות נפש

מספר הרבי אד"ש והרבי הריי"ץ: בשנת תר"ג, שהיתה תקופה קשה לעם ישראל. השלטונות הרוסיים רצו לבצע שינויים בדת, וביקשו לאסור את לימוד החסידות. לשם  כך כינסה ממשלת רוסיה אספת רבנים בעיר פטרבורג. הרבי הצמח צדק השתתף גם הוא בועידה זאת כנציגם של החסידים ברוסיה. באותה תקופה עברו על הרבי הצמח צדק תלאות רבות, והשלטונות הרוסיים אסרו אותו כמה פעמים בזמן הועידה, כדי להכניעו להישמע לדרישותיהם. ואז ארע מעשה נורא בעיר המבצר קרונשטט, הסמוכה לעיר הבירה פטרבורג.

בעיר קרונשטט שכנו חילים רבים של הצבא הרוסי, ביניהם היו גם חיילים יהודים, הם הקנטוניסטים, שנגזלו מהוריהם בהיותם ילדים, וחונכו להיות חיילים נאמנים לצאר הרוסי. ילדים אלה לא זכרו כמעט שום דבר מתורה ומצוות. אולי בקושי קטעים מתפילות. ורק עניין היותם יהודים לא נשכח מהם. כששמעו שהרבי הצמח צדק נמצא בפטרבורג ביקשו ממפקדיהם להזמינו לנאום לפניהם. המפקדים נאותו לבקש רשות משר הצבא, ולהפתעת החיילים השר הסכים. ואכן הרבי הצמח צדק הופיע לפני החיילים היהודים, אמר לפניהם מאמר חסידות בנושא התשובה וגם ציטט להם ממאמרי חז"ל. נוסף על כך, הוא תאר להם את מסירות נפשם של יהודים לקיום התורה, ועודד אותם לשמור מצוות. בסיום דבריו אמר, שכל אדם צריך להתפלל לשלום ארצו ומנהיגיה.

וכשעמד הרבי הצמח צדק לעזוב את פטרבורג ולשוב לביתו בליובאוויטש, הגיע הדבר לאוזני החיילים, והם רצו להיפרד ממנו. הם מסרו את בקשתם למפקדה הראשית, ואנשי המפקדה נענו להם והודיעו לרבי, שיום למחרת יבואו שלושה גדודים של חיילים יהודים להודות לו, על שהואיל לבוא לנאום בפניהם ולברך אותם. בהזדמנות זו הם ביקשו ממנו להיזהר בדבריו, בטענה ששרי הממשלה פוקחים עליו עין, כי דבריו הנחרצים גרמו לשערוריה גדולה.

ואכן למחרת התאספו שש מאות חיילים יהודים בככר גדולה בעיר פטרבורג לשמוע את דברי הרבי הצמח צדק. הרבי פתח במאמר חסידות על חשיבות קיום המצוות ועל מעלת התשובה. ולבסוף אמר להם, שאם יהודי עומד בנסיון של המרת דת, ח"ו, הוא חייב למסור את נפשו, ואפילו אם הקיסר בכבודו ובעצמו מבקש להמיר דת, חייבים למסור את הנפש, ולא לשמוע לו. הוא ביקש לפרסם את דבריו אלה לכל החיילים היהודים. מובן שדברים אלה של הרבי הצמח צדק עוררו סערה גדולה בלב החיילים היהודים והשאירו רושם עז.

יום אחד לאחר חמש שנים הגיע הקיסר לבקר את החיילים במחנה הצבאי, החיילים ביצעו כל מיני תעלולים למצוא חן בעיניו. הקיסר נהנה מתעלוליהם ושאל לשמותיהם. כשגילה שאלה שמות יהודים מובהקים בערה חמתו, ודרש מהם להמיר את דתם מיד. החיילים היהודים סיפרו לקיסר על המפגש שהיה להם חמש שנים קודם לכן עם הרבי הצמח צדק ועל הדברים שאמר להם. טרם הגיב הקיסר ההמום על דבריהם, הם קפצו לים וטבעו.

במעשה זה התגלה הכח הטמון בכל יהודי מצד פנימיות נפשו למסור את נפשו על קידוש ה' (תורת מנחם תשמ"ה ח"ג עמ' 1740. וכתבי הרבי הריי"ץ; על פי הספר: מה שסיפר לי הרבי).