ה' חלוקות       

צדיק הוא מי שהגביר את נפשו האלוקית הן על כחותיו הפנימיים והן על פעולותיו. רשע הוא מי שהגביר את נפשו הבהמית הן על כחותיו הפנימיים והן על פעולותיו. בינוני הוא בין "צדיק" ל"רשע", וליתר דיוק הוא פחות מ"צדיק ורע לו", ויותר מ"רשע וטוב לו". וכדי להבין מהו "בינוני" הוסבר מהו צדיק ורע לו – שיש בו קצת רע, מאחר שלא הפך את כל הרע שבו לטוב, וכאן יסביר מהו רשע וטוב לו, והם זה לעומת זה. ואחרי זה יסביר גם מהו רשע ורע לו שהוא ה"לעומת זה" של צדיק וטוב לו – צדיק גמור, שהפך את כל הרע לטוב. מכאן שיש שתי דרגות ברשעים, כשם שיש שתי דרגות בצדיקים.

רשע וטוב לו

רשע וטוב לו, הוא "רשע" בשם התואר והמעלה, הן במהותו והן בהתנהגותו. אין לו קבלת עול מלכות שמים כדבעי, והוא מסוגל לחטוא ולמרוד בה'. וכמו שב"צדיק ורע לו" יש ריבוי מדרגות על פי כפיפת וביטול הרע לטוב, שבין ביטול מזערי לביטול  כמעט מוחלט, כך ב"רשע וטוב לו" יש רבבות מדרגות על פי כפיפת וביטול הטוב לרע, שבין ביטול מזערי לביטול כמעט מוחלט הן בכמות והן באיכות.

ההבדל בין כפיפה לביטול: שתי הנפשות שבאדם, האלוקית והבהמית, נלחמות על הגוף ואבריו. השאלה היא מי חזק יותר, מי התגבר על מי. מעלת ה"רשע וטוב לו", שיש בו טוב, אך החיסרון שלו שהטוב שבו כפוף ובטל לרע, והוא מסוגל לחטוא, לכן הוא נקרא "רשע" בשם התואר והמעלה, שזוהי מהותו בפנימיותו. בכפיפה – הטוב רק מתכופף לפני הרע, ובביטול –  הטוב כבר מתבטל אליו. 

ההבדל שבין כמות לאיכות:

בכמות יתכן ביטול וכפיפה של הטוב לרע באחד מששים, או באחד מאלף או באחד מרבבה. או שיעשה עבירה בלבוש אחד של הנפש או בשני לבושים או בשלשתם. וגם באיזו תכיפות הוא חוטא, האם היצר הרע שבו הוא כהלך שעובר ברחוב, או יותר מזה, האם הוא אורח שנעשה אכסנאי, או האם הוא בעל הבית. וגם באיזו רמה של חומרה.   

באיכות של ביטול וכפיפת הטוב לרע במדות שונות: תאוה, גאוה, עצלות וכיו"ב. דהיינו, איזו מדה בטלה אל הרע.

כאמור, רשע וטוב לו הוא הלעומת זה של צדיק ורע לו, כפי ששמו מעיד עליו, וההגיון היה מחייב על פי זה, שרשע וטוב לו  ישנא את הטוב, והשנאה שלו לטוב תהיה כמעט מוחלטת, עד שתישאר לו רק זיקה לטוב. דוגמת צדיק ורע לו, ששנאתו לרע כמעט מוחלטת, ויש לו רק זיקה לרע. אך לפי מה שמפרש אדמו"ר הזקן, אין זה כך. שהרי "רשע וטוב לו" אינו עובר על מצוות לא תעשה, ומקפיד על מצוות עשה. ורק לעתים רחוקות הוא נכשל באיזו עבירה קלה. ונראה לכאורה שאינו רחוק מאד מ"צדיק ורע לו", ולפחות אין הוא ההיפך ממנו. בכל זאת, בהתבוננות עמוקה רואים שאכן אלה הן שתי מהויות זו לעומת זו. ל"צדיק ורע לו" אין רצון עצמי כלל, רצונו הוא רק רצון ה'. לעומתו "רשע וטוב לו" –  לא רק שהרע נמצא בתוקפו בחלל השמאלי שבלבו, אלא שהשתלט על אברי גופו ונכשל בעבירה למעשה. והלוא למדנו בפרק א' שהעובר עבירה אחת, ואפילו על איסור קל של דברי סופרים, נקרא רשע גמור, ואפילו אם התחרט ועשה תשובה, אין הוא בבחינת בעל תשובה אמיתי שניתק את קשריו מן הרע לחלוטין, כי הוא עלול לשוב לכסלה ולחטאיו. והרי אפילו ה"בינוני" שאינו עובר שום עבירה ואפילו אין בו עוון ביטול תורה, אינו צדיק. שהצדיק לא רק שאינו עושה עבירה, אלא הוא מואס בכל תאוות העולם הזה, ומקיים כל מצוות עשה באופן נעלה ובכוונה מוחלטת. וזה הבדל מהותי שבין "רשע וטוב לו" לבין "צדיק ורע לו". לכן הם זה לעומת זה.

רשע וטוב לו – בדרגה גבוהה

"בינוני" לא שיך לשום עבירה, שאינו חוטא אף פעם לא במחשבה, לא בדבור ולא במעשה. לעומת זאת, "רשע וטוב לו", אם הוא בדרגה גבוהה הקרובה ל"בינוני", יש בו ביטול מזערי לרע. אמנם הטוב שבמוחו ובחלל הימני שבלבו – לבושי נפשו וכחות נפשו – כפוף לרע, עד שפועל חולשה בנפשו האלוקית, אך אין הרע שולט בו תדיר, אלא רק לעתים רחוקות ורק בפרטים מסוימים מעט מזעיר מתגבר הרע הפנימי שבמוח ובלב, ומתפשט בעיר הקטנה היא הגוף, ומשתלט עליה. עד שהגוף סר למשמעת הנפש הבהמית, אם כי לא כל אברי הגוף אלא רק מקצתם או אפילו רק אחד מהם. הוא אמנם בטל לרע כמו מרכבה שבטלה אל הרוכב, ונעשה לו כלבוש, אם כי הוא יכול לחטוא רק באחד מלבושי הנפש: או במחשבה או בדבור או במעשה, ורק בעבירות קלות שענשן קל.

במחשבה – בהרהורי עבירה. ידוע שהרהורי עבירה קשים מעבירה, שיש בהם צד של חומרה יותר מעבירה מעשית. אמנם חומרת הענש על מעשה גדולה מחומרת העונש על מחשבה, שבדרך כלל אין ענש על מחשבה – אולם מכיון שמחשבה היא הלבוש הפנימי הדבוק בנפש, שעל כן היא תמידית כמו הנפש. לכן היא מטמאת יותר את הנפש; ומי שמהרהר הרהורים רעים מטמאים אותו הרבה מהיכלות הטומאה, עד שנהיה בעל דמיונות רעים המבלבלים אותו. ועוד, שאינו דומה המלכלך בגד יקר (מחשבה) לבגד פשוט (מעשה). מה גם שקל מאד לאדם להיכשל במחשבה, כי אינו מרגיש בחומרתה, וגם אינו ער לחזור ממנה בתשובה. ואם זו מחשבה רעה על יהודי, זה חמור מאד, ויש לדחות את זה כמו מחשבת עבודה זרה ממש (אגרת  הקדש כב). ומי שמתעורר בלילה, ובמקום ללמוד תורה, הוא מפנה לבו לבטלה – הוא מתחייב בנפשו.

בדבור – שהוא מעשה זוטא, כמו אבק לשון הרע, או אבק ליצנות הקשורה בהלבנת פנים, או אפילו סתם ליצנות – דברים שקשה להינצל מהם.

במעשה – אף שמעשה הוא הלבוש החיצוני, לבוש הנפרד, חומרתו גדולה מאד על פי ההלכה.

כשאדם חוטא בעבירות קלות כאלה ואפילו רק לעתים רחוקות ולא בתמידות, שרוב זמנו הוא עוסק בתורה ותפילה ומעשים טובים. באותה עת הוא נקרא "רשע", כי הרע שבנפשו גבר על כחותיו הפנימיים: השכל והרגש, והתלבש באחד משלשת לבושי נפשו והחטיאו וטימאו. ואף שעבירות אלה קלות לכאורה, ואף אם נכשל בכגון אלה לעתים רחוקות מאד, אין הוא ראוי להיקרא "בינוני" אלא "רשע". בכל זאת, אם גובר בו הטוב שבנפשו האלוקית, והוא מתחרט ועוזב את החטא, ומתוודה ומבקש סליחה ומחילה, ה' יסלח לו. ולא עוד אלא שאם שב בתשובה ראויה על ידי תענית ומתן צדקה, כדי להיות חביב לפני ה' כמו קודם החטא, על ידי שמתקן את החטא בנפשו, ובשרשה למעלה, על פי עצת חז"ל במסכת יומא בשלשה חילוקי כפרה, שהיה ר' ישמעאל דורש (ראה אגרת התשובה פ"א), הוא נהפך צדיק גמור בשם המושאל; וכשיגיע לישיבה של מעלה הוא יצא זכאי בדין, הוא צדיק בדינו. אולם הוא נקרא "רשע וטוב לו", כי עדיין אין החטא מושלל ממנו לחלוטין, ובמהותו נשאר רשע שאינו גמור. כמו שמבואר באגרת  התשובה.

יש לציין ששמו של ר' ישמעאל מוזכר כאן, כי עניינו הוא מדת החסד, ללמדנו שיש תקנה גם לרשע וטוב לו. אף שהחטא אינו מושלל אצלו לגמרי, וגם כשחוזר בתשובה הוא עלול לחטוא שוב – תמיד יש לו תקנה ואפשרות לכפרה גמורה. ואם החטא יהיה מושלל ממנו לחלוטין, ויהיה מופרך שיפסיד שוב במלחמתו עם היצר הרע, ייהפך לבינוני.

רשע וטוב לו – בדרגה נמוכה

רשע וטוב לו בדרגה נמוכה הוא אדם אשר הרע מתגבר בו לא רק בלבוש אחד אלא בכולם: במחשבה, בדבור ובמעשה, ומחטיאו לא רק בעבירות קלות ולא רק לעתים רחוקות. אין הוא מתגבר על היצר הרע ואינו פורש מחטאיו לגמרי. אין הוא מודה ועוזב אפילו בהחלטה זמנית. אמנם הוא מתחרט, כי יש לו הרהורי תשובה מצד הטוב שבנפשו: מצד האהבה המסותרת בלבו, או מצד היחידה שבנפשו, או מכיון שאינו רוצה להיפרד מה', או בגלל "עת רצון", או מצד "הכרוזים העליונים"; שהרי בת קול – היא מדת קול הנמשכת ברוח, כאיש הקורא בין שברי ההרים והמערות – מכריזה בכל יום הכרזות כמו: שובו בנים שובבים (ירמיה ג יד), אוי לבריות מעלבונה של תורה (אבות ו ב) וכיו"ב. ויתכן אפילו שבשעת החטא הוא מתחרט, אך אין הוא משפר את עתידו, וגם לא מתקן את עברו. הוא נקרא "רשע וטוב לו", כי אמנם הוא מתחרט, אך אין בו התוקף לנצח את הרע ולהיות מודה ועוזב – קשה לו להיפרד מן הרע, ותמיד הוא יכול לחזור לסורו, כשמסתלקת ממנו הרוח הטובה שמעוררת אותו לתשובה. אם כי יתכן ששוב יתמלא חרטה, כשתתעורר בו שנית רוח ממרום. ועל כגון אלה אמרו חז"ל: רשעים מלאים חרטות (נדרים ט ב). ואלה הם רוב הרשעים. אולם יש גם רשע שחוטא הרבה, ורק פעם בכמה זמן מתחרט, וגם הוא נקרא רשע וטוב לו.

רשע ורע לו

מי שחוטא ואינו מתחרט לעולם, ואין לו הרהורי תשובה כלל, נקרא "רשע ורע לו". רשע ורע לו נמשך לדברים גשמיים וחומריים. והרע שבו התגבר כל כך על הטוב, עד שאין בקרבו שום מציאות של טוב בגלוי. בכל זאת מכיון שבכל יהודי יש טוב בעצם, ועצם אינו משתנה, על כן אין הוא יכול להסתלק ממנו, אלא הוא מוסתר ובלתי מורגש. שנסתלק רק מהרגשתו, ונשאר "מקיף" עליו מלמעלה. זהו חסד ה' שלא נסתלק הטוב ממנו מכל וכל. גם ב"רשע ורע לו" יש דרגות, יש מי שהטוב מקיף עליו בבחינת "מקיף הקרוב" ויש מי שמקיף עליו בבחינת "מקיף הרחוק". ואמנם גם הרע שבנפשו הבהמית של ה"רשע ורע לו", איננו רע בעצם, אלא הוא כח מתאוה פשוט, שיכול להשתנות לטוב, בניגוד לטוב שבנפשו האלוקית שהוא טוב בעצם מהותו, ואינו ניתן לשום שינוי, כאמור. ומבחינה זו אין "רשע ורע לו" מקביל ממש ל"צדיק וטוב לו" המנוגד לו. כי אצל "צדיק וטוב לו" – הרע נסתלק לגמרי גם בגלוי וגם בהעלם, ונהפך לטוב גמור. כי במהותו ה"כח מתאוה" הוא פשוט ללא שום צורה, ואינו רע כלל, ורק מכיון שהוא לבוש בלבוש גשמי וחומרי מרגע התהוותו הוא נמשך לתאוות חומריות רעות, אך בעבודה נכונה אפשר להופכו לטוב גמור. ואילו אצל "רשע ורע לו" – הטוב נסתלק רק בגלוי, ורק כאילו הנפש האלוקית אינה קיימת אצלו, אם כי היא נשארת בהעלם בבחינת מקיף.

פושעי ישראל מלאים תורה ומצוות. ואם כן, בכלל "רשע ורע לו" יכול להיות גם שומר תורה ומצוות, כשאינו מתחרט על עבירה מסוימת שרגיל בה.

ומסופר על ר' איצ'ה מתמיד, שהיה בוכה בהתוועדויות חסידיות, ואומר: איצ'ה, איצ'ה, ראה כי גרוע אתה מהרשע ורע לו. הרשע אינו מתחרט על מעשיו, כי לא למד חסידות מעולם, אבל אתה, שלומד חסידות, מדוע אינך מהרהר בתשובה?… מדוע אין בך רגשות חרטה?…   

על כל עשרה מישראל השכינה שורה

כאמור, למרות הכל, בכל יהודי יש טוב היא האמונה היהודית. הטוב שיש בכל יהודי לא נסתלק ולא הפך לרע, אלא נשאר "מקיף" עליו מלמעלה, דהיינו, שנמצא בו רק שאינו מורגש. לכן אמרו חז"ל: אכל ביה עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט א) – האור האלוקי הבלתי בעל גבול, שהוא האור המקיף הסובב, שאינו מתלבש בנפש כלל, היא שכינת עוזו אשר בגובהי מרומים, והשמים ושמי השמים לא יכלכלו אימתה, שורה על כל עשרה מישראל. כי עשרה מישראל הם שלימות, ואפילו עשרה רשעים גמורים, מה שאין כן לגבי תשעה מישראל, אפילו הם צדיקים גמורים. ועשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם (אבות ג ו), כלומר, בתוכם ממש. ואין דבר שבקדושה בפחות מעשרה.

ובאגרת הקדש כ"ג מעיר אדמו"ר הזקן את תשומת לבנו להבדל החד בין נשמות ישראל (אפילו רשעים) למלאכים: אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד, אף שאינם מדברים בדברי תורה, תיפול עליו אימתה ופחד, משכינתא דשרייא עליהו, עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי.